הוראה היא מקצוע רציני, וילדים זכאים למורים שהם מחנכים ואנשי ממקצוע

גן חיות/ריסוס תלמידים במכונת יריה, מה עוד אפשר לומר על "ילדינו החמודים והעוקצניים שלא אמרנו?


מרצה נכבד מן הטכניון - צריך קבוצת-מיקוד או קבוצת-ניסוי לחומרי למידה שהוא כותב, מתנדב לשם כך ללמד בחטיבת הביניים...בקבוצה של 14 ילדים, ומגלה שהוא לא מצליח לנהל את השיעור.


הוא כמובן איש אנין טעם הוא "לא רוצה להיות שוטר" ועד כמה דברים שאינו מוכן לעשות...אך הוא נשבר בסופו של דבר... ולדבריו, הוא "מקפל את הזנב" ומוותר על רצונו ללמד מתימטיקה בבית הספר. ומי לא אשם? המערכת כולה, הילדים שלא למדו מעולם לשבת בשיעור פרונטלי.
הלואי והייתה זו אמת. מאימתי רוב התלמידים בישראל אינם לומדים בשיעורים פרונטאליים? ומדוע לדעתו של הפרופסור המלומד שיעור בקבוצות מונע דיון או חשיבה מעמיקה? חוששתני שהפרופסור לא ממש בקיא בשיטות הוראה, ואילמלא היה מזלזל בכך וחושב שאפשר ללמד מבלי להכיר את רזי המקצוע - זה היה נראה אחרת.

אני מביאה כאן את דבריה של אדווה שביב, פילוסופית צעירה בבלוג שלה בקפה דמרקר: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1388015

"תכופות נשמעת ביקורת על יכולתם של המורים ועל המוטיבציה שלהם. אין לי ספק שיש מורים רבים שאינם מתאימים להוראה,

ונמצאים במערכת מסיבות של אין-ברירה. יחד עם זאת, נדמה שהביקורת מופרזת ביותר, ושוכחת להביא בחשבון גורמים קריטיים רבים, ביניהם חוסר-הגיבוי מההורים (ובהחלט, אני כותבת כאם).
נדמה שאיש לא יחלוק על יכולתו הדידקטית ועל המוטיבציה של פרופ' רון אהרוני. ובכל זאת, הנה תיאורים משלו לנסיונו בהוראה בחטיבת הביניים בשנה שעברה, מתוך כתבה שפורסמה הבוקר ב"הארץ":

"אף אחד לא הכין אותי לקראת מה שקרה. הכיתה שלי הפכה מהר מאוד לגן חיות: התלמידים שרים בשיעור, קמים באופן חופשי, זורקים דברים אחד על השני. פעם אחד התלמידים אפילו הראה לי תמונה פורנוגרפית ושאל לדעתי. שום דבר שעשיתי לא עזר, ומצד שני לא רציתי להפעיל 'יד ברזל' וגם לא ידעתי איך לעשות זאת. אחרי חודשיים התייאשתי והחלטתי לעזוב".

מצאתי לנכון להגיב לדבריה:

תבורכי אדווה, על ההתייחסות לכתבה על אהרוני. דברייך הקצרים קולעים ונכונים. יושבת מול המחשב, העיתון מונח מול עיניי ואני חושבת שאני מוכרחה... והנה הקדמת אותי ואוכל להסתפק בתגובה ובתוספות אחדות.

כללית יש לי תחושה קשה שהכתיבה על ילדים נעשתה "צהובה". היא פוזלת אל הטרנד המאשים את הילדים בכל דבר אפשרי. גילו את "אויבי האנושות" שיש להרגיעם, למגרם ולרסנם כאשר הם עוד קטנים. זה התחיל בקמפיין ל"שיקום הסמכות ההורית" שהוליך פרופ' עומר (שאגב נסוג ממנו לאחרונה) והוא מצא אוזן קשבת בין ציבורים גדולים שראו בכך הקלה רבה ו"פטור מאחריות" הילדים הם... ואנחנו ? רק נחזור אל העבר, נפעיל ענישה מחמירה ומשמעת נוקשה והכל יחזור למקומו.

אני מכירה את כתיבתו של אור קשתי שהוא כתב חינוך טוב, ומתפלאה על הכתבה, שרק בשורותיה האחרונות היא מעלה בכמה מילים את שאלת הכשרתו של פרופ' רון אהרוני.


מעבר לעובדה שהוא עצמו מביא על כך שאין לו הכשרה להוראה, כמו אותו מורה שלפני שבוע רצה "לרסס את תלמידיו" עולה מדבריו הדעה המוזרה קמעא - כי הוראה אינה מקצוע. ואינה דורשת הכשרה.

ברצוני להדגיש - שההוראה היא מקצוע כל כך קשה ומורכב , שגם מי שכן מכשיר את עצמו, לא תמיד מצליח.


התלמיד שבא היום לבית הספר - יכול למצוא מקורות מידע מצויינים בכל נושא שיבקש. ידע של הדיסצפילינה, אם כן הוא תנאי הכרחי אך אינו תנאי מספיק כדי להבטיח תהליך למידה ראוי.


הפרופסור אהרוני משים עצמו ידען בענייני חינוך. הוא מצר על כך שהילדים לא לומדים באופן פרונטאלי.

על מה ולמה? לדעתו כי בכך נמנעת מהם חשיבה מעמיקה.
אלה דעות אישיות אך אין להן אחיזה במציאות:
א. לצערי , עדיין רוב הילדים דווקא לומדים באופן פרונטאלי.
ב. תהליכי למידה אחרים יחידניים וקבוצתיים וטיוטורינג הם מן המעולים והמשובחים לעידוד החשיבה והלמידה.
ג. עבודה בקבוצה מחייבת הקשבה ומיומנות זאת היא הנדרשת גם בלמידה והוראה פרונטאלית.


צר לי על נסיונו הקשה של הפרופסור. אך עוד יותר אני מצרה על היחס המתפשט כלפי ילדים.


רבותי מישהו פשוט שכח מה זה ילד?


ואחרים שכחו כמה מאמצים הושקעו כדי לחפש אלטרנטיבות להוראה הפרונטאלית שנכשלה ותסכלה אלפי מורים ותלמידים.