על "סמכות הורית" בראש פתוח ולב אוהב

אתם מוזמנים לקרוא

שמחתי לחזור לספריה המקסימים של חגית בנזימן.

הרשימה המלאה ב: http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaaguq

"הורים משגעים" - כדאי לכם להכיר אותם.

רינה יצחקי: מי קורא ספרות ילדים?

ספרות הילדים והשפעתה על מעמד הילד

מידי שנה נכנסים מאות אלפי ילדים ברחבי העולם לכיתה א', בה הם ילמדו קרוא וכתוב ויצטרפו אל קהל קוראי הספרים. האם הם יאהבו לקרוא? ירצו לקרוא? מה הם יקראו? מה יתנו להם הספרים?

ספרות הילדים הנה גורם רב השפעה גם על מבוגרים. היא נותנת משמעות לילדות, משפיעה על תפיסת הילד ומקומו בחברה. מעניין לבחון איך היא משפיעה: האם היא עוסקת בהעברת נכסי התרבות מדור לדור (אַקוּלְטוּרָצְיָה, תִּרְבּוּת)? האם מכינה את הילד לחיים בחברה - מקנה נורמות וערכים (סוֹצְיָאליזָצְיָה חִבְרוּת)? או שהיא עוסקת - בטיפוח אישיותו הסגולית של היחיד (אינְדִיבידוּאַצְיָה)[1]? כיצד היא מתכוונת להשפיע? האם הסופרים מודעים למקומה של הספרות ולכוחה ביצירת ערכים ונורמות? וביצירת הדימוי של הילד.

ספרות-הילדים היא "בת-זקונים" של הספרות. במקרה הטוב

דובר ב- 350 שנה לקיומה. את ספר הילדים הראשון, שהיה מלכתחילה מיועד לילדים "עולם בתמונות_{Orbis Pictus} ", שהופיע בשנת 1658, _{[בצילום: 1852!]} וזכה למהדורות רבות בשפות שונות, מייחסים לעמוס קומניוס, שהיה מחנך מחונן ויצירתי. ולא מדובר בראשוניות בלבד.

קומניוס הכיר את הילד מצד אחד, והבין את הפוטנציאל הגלום בספר מצד שני. הוא ראה בספר "מעין מורה פרטי שלא מתעייף לעולם, לא כועס ולא מעניש", וגם משאב למידה – שאיננו בהכרח באמצעות מורה. האם מסתמנת כאן הבנה ליכולת של הילד ללמוד בעצמו?

זוהי תפיסה מעניינת בחשיבה על חינוך וקריאה, ותובנה מרתקת באשר לממד הוויזואלי

שמצא לנכון להוסיף עבור הילדים, קומניוס, מצא לנכון להכניס בספרו אלמנטים ומוטיבים שאינם קונקרטיים ומוּבָנים-מאליהם על ידי החושים – אלא גם רעיונות מופשטים – אותם ניסה להמחיש
באמצעות התמונות.

קומניוס הראה את הדרך להשתמש בספר על מנת ללמד, במקרה שלו את השפה הלטינית. זה נותן לנו כיוון לתפקידיו של ספר לילדים כבר בראשית דרכו.

מעבר ללימוד הלטינית, קומניוס ראה את הלומד הייחודי – האינדיבדואל שיוכל למוד מהספר בקצב שלו ועל פי התעניינותו, כלומר, שילוב של הנחלת ערכי התרבות, אֲקוּלטוּרָצְיָה – וטיפוח אישיותו הסגולית של היחיד, אינְדיבידוּאַצְיָה.

ספרות הילדים צריכה לעניין אותנו במיוחד מבחינת גישתם וכוונותיהם של יוצריה. ברור שלא כל יוצרי ספרות ילדים נחנו בכישרונו ובתבונתו הפדגוגית של קומניוס. בעוד שקומניוס ביקש להרחיב את עולמם ויכולת החשיבה שלהם, רבים מצאו לנכון לחזק את אמונתם ואת שליטתם בילדים. בעוד שהרחבת עולמם של ילדים מכוונת לטובת הילד ונותנת לו כלים להתפתחות, חיזוק האמונה הדתית אינו עונה על צרכי הילד כאן ועכשיו, ומשרת אינטרס של המבוגרים ואת הרצון להבטיח לעצמם המשכיות ותמיכה.

גם אלה שביקשו "לשעשע ולבדר" אותם, בעצם הגבילו בכך את עולמות התוכן של ספרות הילדים. צמצום היכולת של הילד לשעשוע בעיקר, אינה מוצדקת והיא מסוג "הנבואות שמגשימות את עצמן" – כך שבדיעבד, ספרות כזאת מצמצמת ומגבילה את התפתחות הילד ואת הבנתו – בתחומי חיים רבים וחשובים. הספרים הראשונים שנתנו לילדים התכוונו להקנות להם יראת-שמים. והם היו דומים לספרי המבוגרים.

חשוב לציין שבאותה תקופה לא הכירו בילדות כתקופה ייחודית, מושג הילד היה עמום למדי – בין שייחסו לו תכונות שטניות ומאוחר יותר מלאכיות, בין שחשבו שהוא רע מנעוריו ובין שראו בו את סמל התום, ומכיוון שלא הבינו את צרכיו הייחודיים של הילד, או את שלבי התפתחותו, גם לא טרחו להתעניין במשאלות ליבו או תחומי התעניינותו.

מי שחשבו שילדים "דעתם קלה" וראו בילדים "בילד "מבוגר קטן מידות" נתנו לילדים את אותם ספרים שהם עצמם למדו וקראו, ספרים בהתאם להשקפתם.

ילדים אומנם השתמשו בספרים אך לא היו אלה ספרים לילדים. מלכתחילה, ספרות הילדים לא נוצרה להנאתם של הילדים, אלא על מנת להשפיע עליהם.

ככלל, ספרות ילדים בתחילת דרכה, הייתה מעין ספח של הספרות למבוגרים, היא נבעה מהשקפתם של המבוגרים ושירתה אותה, על פיה יש לרסן ולאלף את הילד, ללמדו נימוסים, ולחזק את אמונתו באלהים: וגם, רווחה ההנחה שילדים "דעתם קלה" – וכך גם נכתבו ועוצבו ספרי הילדים.

בעיקר היו אלה ספרי חינוך דתי, שהיו מיועדים לייצר אמונה באל, ובמיוחד פחד ויראה, שמשתקפים כל כך יפה בספרו של ג'יימס ג'ויס "דיוקן האמן כאיש צעיר", שיצא לאור ב-1916, וגם ספרי-נימוסים שנכתבו עבור ילדים, שיצאו בליווי איורים, ולימדו את כללי ההתנהגות הראויה והרצויה. אפשר לראות בזה סוג של סוציאליזציה.

_{לקריאת הנימוסים עצמם – ראו בפרק....}

ב"ספר הנימוסים וההליכות, או: כללי התנהגות לילדים" מראשית המאה ה18- מצאתי את ההוראות הבאות: (The School of Manners, or Rules for Children’s Behaviour, 1710)

* בין מבוגרים ונעלים ממך – אל תדבר
אלא אם כן התבקשת.

* אל תיכנס לוויכוח או לדיון עם
מבוגרים ונעלים ממך.

* אל תציג שאלות המבקשות
לאַמֵת את הנאמר.

* דיבורם של ילדים אינו אמור
להישמע בבית הספר.

לספרות ילדים יש שני קהלים: ילדים ומבוגרים. על פניו סביר שיהיה הבדל משמעותי בין ילדים למבוגרים בצריכת ספרות זו. אדבר על שתי השפעות: הפדגוגית והכלכלית.

ההשפעה הפדגוגית, הילדים שהם קהל היעד המובהק, אמורים לגבש את אישיותם על פי הספרים שמוקראים להם או ניתנים להם לקריאה עצמאית. הדמויות, הערכים והמסרים משמשים כמודל חיקוי.

מה קורה למבוגרים? – על פניו הם בוחרים ספרים "מתאימים" לילדיהם, ספרים שאמורים "ללמדם ולחנכם" ובשעת רצון גם לשעשע. אולם, ההורים אינם רק ספקי הספרים, הם גם קוראים שלהם. וכקוראים – הם מושפעים מאותם דברים שהם מציגים לילדיהם. גדולים כקטנים רואים ביצירת הספרות מודל לחיקוי.

ילדים – מקבלים זאת בעיקר, אם הספר טוב ויוצר אמינות והזדהות. וגם מכיוון שהם מקבלים את הספרים מאנשים שהם בעלי סמכות כמעט בלעדית: הורים גננות ומורים.

ההורים – באים עם מטען תרבותי. הם אמנם קראו רבות, אך הפעם נקודת המבט שונה. אותו שיר ילדים שלמדו בילדותם – מופנה עכשיו אל ילדם שלהם. והם עדיין אינם מנוסים כהורים. ספר-הילדים הוא הרבה יותר ממצוות אנשים מלומדה. הוא גם "מדריך להורות". הסופר, המשורר ודמויות-ההורים שיצר – "מחנכים" את ההורים הצעירים. ספרי ילדים הם מקור סמכות נוח וזמין, ואם נחשוב כמה פעמים אנחנו קוראים לילדינו את אותם ספרים, יש להניח שדפוסי ההתנהגות נחרטים בתודעה. וכך, אף ההורים מקבלים את אותם מסרים מפי סמכות, בין שהם מודעים לכך או לא, בדיעבד, זוהי סמכותם של הספרים מעצם היותם, ומן הכבוד והסמכות המיוחסת לסופרים ומשוררים.

יוצא, שספרות הילדים, מרחיבה ומעמיקה את התודעה החינוכית של ההורים. המודלים המוצגים בספר – מרחיבים את רפרטואר ההתנהגויות, מעבר לדפוס שזכור לי מבית הורי. למשל הדיאלוג בין הורה וילד, או הבהרת מושגים וסיטואציות מורכבות – מסייעים ליצירת תובנות חדשות אצל ההורים. בשונה מילדים, להורים יש כבר מטען משלהם, החינוך שהם עצמם קבלו לטוב ולרע, והשקפת עולם כללית. אלה יכולים להתמזג ולהשתלב עם הספר שהם מביאים לילדיהם או להיות בסתירה להשקפתם. וכאן השאלה מה יעשו אותם מבוגרים? האם הם "מתחנכים" מהספר מחדש? האם הם נותנים את דעתם על מטרותיו, תכניו ואיכותו של הספר – או שהם "סומכים" על רשימת רבי-המכר, חנות הספרים או הוצאות הספרים. האם הם מתגייסים "לתווך" את הספר לילד שלהם. האם הם מדברים על הבעיה או מתעלמים ממנה?

האם הורים מאמצים דפוסי התנהגות שמופיעים בספרים? כמעט בכל ספר ילדים שיש בו משפחה, יש ילדים... ויש הורים. איזה הורים מוצגים בספר?

בין שמחשבות אלה עולות בברור, ובין שהן נמצאות מתחת לסף ההכרה, ספרי הילדים הם גם ספרים להורים. יש לכך דוגמאות אין ספור. אזכיר לכולנו רק אחדים בודדים.

זוכרים את "יוסי ילד שלי מוצלח"?

מחברו ע. הלל, מספר על אמא מופלאה, ו"אמא את יוסי בנה שולחת"... למשימות שונות. יוסי אינו עומד במשימות ועושה דברים שעולים בדעתו כתגובה לסביבה ולדברים שבדרך. ואולי תשאלו – אז מה טוב בזה כספר לילדים? מה הילד הקורא לומד ממנו?...

ואני מציעה לראות מה האֵם הקוראת לומדת ממנו... והלמידה אינה קלה. יוסי, הוא ילד חולמני, יצירתי ומפוזר... ואמא מתאכזבת מכך, אך מקבלת את יוסי באהבה, גם כשאינו ממלא את תפקידיו. זהו ילד בתהליך גדילה, שלומד להכיר את העולם שסביבו. ואמא, יכולה להכיל את התסכול ולבטא אותו במילה אחת: "אוי לי", ויחד עם זאת לקבל את החום והאהבה שיוסי מעניק לה, ולראות בו כל פעם מחדש גם – "ילד שלי, מוצלח!"

שמש במרום זורחת
אמא את יוסי בנה שולחת
לך הבא בקבוק חלב
לך ישר ואל תשכח
יוסי, ילד שלי מוצלח.

עולה בדעתי גם שיר של יהונתן גפן. "ילדים היום ראיתם את אמא ואבא רבים"... בלי הקדמות, מכניס אותנו גפן אל סיטואציה משפחתית מאיימת. גפן מרים את המסך מסצנה שהורים על פי רוב מבקשים להסתיר. הוא מתאר אותה במילים פשוטות שמשקפות את המתח. אך גפן ממהר להעביר את הסיטוציה, באורח פלא "אמא ואבא התפייסו", ואתם ילדים "אל תשימו לב לכעס שלנו,"– ושוב ככה ללא מעשה או מילה "תמשיכו לגדול".

ילדים, היום רְאִיתֶם את אמא ואת אבא
כועסים במטבח אחרי ארוחת צהרים.
אבא אמר כל מיני מִלים ואמא שתקה
ואבא יצא מהבית וסגר את הדלת בִּדְפִיקָה
ואחר כך חזר וְדָבָר לא אמר ואמא כמעט בכתה.
וְאַתֶּם הלכתם לישון, ילדים, וַאֲנִי רוצֶה
שתדעו שאחרי שכבר נרדמתם, אמא ואבא
הִתְפַּיְּסוּ והתחבקו והתנשקו וְעשו שלום
ואהבו מאד זה את זו וְאֶתְכֶם.
ילדים, היום רְאִיתֶם את אמא ואת אבא
כועסים במטבח אחרי ארוחת צהרים.

אבל אתם אל תשימו לב לכעס שלנו,
ותמשיכו לגדול.
יפים מֵאִתָּנוּ, חכמים מֵאִתָּנוּ.

השיר של גפן, מגלה אמפתיה לילד, שסיטואציה כזו מאיימת עליו, ועל פי רוב אין לו עם מי לדבר על כך. הילד, כמו ילדים רבים, עד למראה ההורים ברגע של חולשה. בכך הוא מוריד אותם מדרגת הדמות אידיאלית להזדהות. מבלי לשאול את ההורה אם הוא רוצה בכך, הוא מציג דימוי ריאלי של משפחה לעומת דימוי סטרילי ומושלם. הוא קובע עובדה מעניינת: ריב בין ההורים הוא חלק מעולמם של ילדים. הוא מאפשר לקוראים הצעירים והוריהם, לדבר על מצבים כאלה. אך הוא אינו עושה זאת, זוהי האחריות, והבחירה של ההורים. ודאי שמתם לב שגפן דילג על תהליך ההתפייסות – על אף חשיבותו, ייתכן שלדעתו, ריב הוא חלק אינטגראלי של מערכות יחסים, די לילד לדעת שהיה ריב, ושריב יכול להסתיים והחיים חוזרים למסלולם.

למיטב ידיעתי, כדאי לברר זאת עם הילד שמקשיב לסיפור. אולי ההורה שקורא זאת לילדיו – יכול להשלים את החסר, ולספר את הדרך להתפייסות?! באותו אופן גפן מדלג גם על השפעת הריב על הילדים: "אבל אתם אל תשימו לב לכעס שלנו". נכון, שההורים, כבר יודעים שריב בא וריב חולף... והחיים נמשכים. האם גם הילד יודע זאת? רוב הילדים מאוד חוששים מריב של הורים. חלקם רואים מול עיניהם את פרוק המשפחה. לכן, רצוי לפתוח את הנושא לדיון.

אלה רק שתיים מבין יצירות ספרות רבות. זהו רק רמז להשפעתה של ספרות הילדים. ליכולתה להביא לעולם הילד רעיונות רבים, לאפשר דיאלוג, להבין מצבים מורכבים, ומידע רחב ביותר. ספרות הילדים אמנם מאפשרת מעורבות של המבוגרים אך יש לה כוח משלה. לעתים אף חשוב שילדים יקראו את היצירה כפי שהסופר משורר כתב אותה.

ההשפעה "הכלכלית" של המבוגרים על ספרות הילדים נמצאת הן ברמת התכנים והן ברמה השיווקית: ספרי הילדים משווקים ונקנים על ידי מבוגרים - הורים מורים ספרנים, הם מזהים טקסטים "מתאימים לילדים". והם גם אלה הקוראים לילד את הספרים. כוח הקנייה נמצא אצל המבוגרים. כוחות השוק, הצע וביקוש מכתיבים לא מעט את טיבה של ספרות הילדים. סופרים ומו"לים עשו כמיטב יכולתם לענות על משאלות המבוגרים – מעצבי המדיניות, וראשי מערכת החינוך וההורים, שהם כמובן הקוראים הראשונים, והקונים.

מתקבל על הדעת, שבעבר, ספר הילדים נתן ביטוי לאידיאולוגיות ולרעיונות של התרבות בה הם נכתבו, והם כללו את ההתנהגות הראויה. מכאן, שספרות הילדים הדגישה מושגים ועניינים של מבוגרים לא פחות מאשר בנושאים שילדים היו בוחרים לעצמם. ועוד, היא עסקה בהנחלת ערכים ונורמות שהתאימו ושירתו את האינטרסים של המבוגרים והממסד. הודות לכוחה של "המלה הכתובה" הם הפכו למקור סמכות "כזה ראה וקדש" אבל, אידיאולוגיות ורעיונות נמצאים בהשתנות מתמדת, מה שהיה נחשב לראוי ונכון בזמן אחד, נעשה "מיושן" או חסר ערך בזמנים אחרים. לפיכך, ספרים שנחשבים אפילו לקלאסיקה, עשויים להציע ערכים ונורמות חברתיות, ואף כללי התנהגות שעבר זמנם. ראוי אם כן לבחון אם אותם ספרים - עדיין מתאימים גם דורות אחרי שנכתבו. יש לציין שכאשר התרחשו "מהפכות" חברתיות, הן דאגו לכתוב ספרי-ילדים חדשים שיעבירו מושגים, אידיאולוגיות ונורמות חדשות. הספרים שהופיעו היו בגדר "ספרות מגויסת" אבל, לא תמיד היצירות הקודמות נעלמו. כך היה ברוסיה הסובייטית וגם בישראל התרחשה תופעה כזו בהקשר לציונות ולהתיישבות המחודשת בארץ. הסוציולוג עוז אלמוג, מנחם רגב לאה דובב ואחרים, גם מומחים לספרות מציינים את האופי המגויס של ספרות הילדים.

מנחם רגב: "בסיפוריהם לא תמצא כמעט צללים, עולמם האידיאולוגי והספרותי של יוצרים אלה אחד הוא: הם משוכנעים בצדקתה של הציונות ובדמותו של 'הציוני היפה' שאותה הם רוצים להציב כדוגמה לקורא הצעיר". _{אצל עווז אלמוג 1977 הצבר דיוקן עמ' 54}

לאה דובב: "ישנה הקבלה בין המצב שנוצר ברוסיה הסובייטית בעקבות המהפכה, לבין המציאות המתחדשת בארץ. כשם שאצלנו ראו בעלייה וארצה ובנטישת הגלות כעין מהפיכה, ובדור המתחנך בארץ ביקשו לראות טיפוס שונה מבני הגולה, כך סברו הסוציאליסטים בברית המועצות כי הדור הצעיר חייב להגשים אידיאלים שונים מאלה שרווחו בזמנו של הצאר. הדבר הזה השפיע על הספרות וספרות הילדים בכללה, וקבע את נושאיה ומטרותיה." _{אצל עוז אלמוג 1997 הצבר דיוקן עמ' 54}

הסופרים שכתבו לילדים, בדומה למחנכים ראו את עצמם ערוץ להעברת המסרים המתאימים להנהגת היישוב עד 1948 ולהנהגת המדינה לאחר מכן. מעניין לבחון כיצד מעוצבות דמויות הילדים בספרות "מגויסת" זו – מי נחשב לילד הטוב? למה מצפים מילדים? איזו שפה יש בפיהם? ועל אילו נושאים הם מדברים?

השפעתה ה"סמויה" של ספרות הילדים היא שמעבר לסיפור העלילה והתוכן מסתתר מודל לחיקוי – ואכן, הורים רבים ומורים סבורים שדמויותיהם והתנהגותם של גיבורי הספרות ראויות לחיקוי. גם אלה שאינם מודעים לכך, ולא עשו שיקול דעת האם מתאים או לא מתאים לי... מפנימים הרבה מדפוסי ההתנהגות המתוארים בספר. ובהתאם לכך הם מחנכים את ילדיהם. זה יכול להיות טוב, אך תמיד כדאי לבחון – האם באמת אנחנו עומדים מאחורי הערכים והמניעים של אותה דמות – בין שזה אב גיבור או אם מושלמת , או "ילד טוב וגיבור... תמיד נקי תמיד בריא!" ועוד.

יכולתי להוסיף רבות על ספרות הילדים, שיש בה עולם ומלואו לטוב ולרע. חשוב לי שנתייחס להשפעותיה עלינו ההורים והמורים ועל הילדים שאנחנו מגדלים. מעבר לתכניה, בעצם קיומה ספרות-הילדים יכולה להוות גשר לדיאלוג וקשר מופלא בין הורים לילדים.

היא מעניינת מבחינת הנושאים והתכנים הנמצאים בה, היא מעניינת מבחינת השימוש שנעשה בה. בדרך שבה היא מגיעה אל הילדים – האם מדובר בקריאה חופשית על פי בחירת הילד? האם בסיפור הנלמד בכיתה? ואולי בקריאת חובה שיש לכתוב עליה יומן קריאה?

מכאן מעניין לתת את הדעת על מה, וּמה בחרו הורינו לספר לנו? בעוד שג'ובראן חליל ג'ובראן, כבר בשלהי המאה התשע-עשרה, מדבר על הילדים כישות נבדלת מן הורים, וקורא להורים לשחרר את הילדים מן התלות בהם, לתת דרור למחשבותיהם, המשורר דוד שמעוני 1940 קורא לצעירי הדור להשתחרר מהמסורת:

"אַל תִּשְׁמַע בְּנִי לְמוּסַר אָב וּלְתֹורַת אֵם אַל אֹזֶן תַּט ,
כִּי מוּסַר אָב לְאַט ,לְאַט וְתוֹרַת אֵם קַו לְקַו !"

ספרות הילדים לרוב מביאה את הערכים המסורתיים – הרואים בילד "המשך ישיר" של הוריו ומוריו. אילו היה בידי – הייתי מדפיסה את שירו הנהדר של ג'וּבְּרָאן בשער של כל ספר לילדים, כדי להזכיר לנו, ולהבהיר מהו מקומו של הילד ומהם מקומנו ותפקידנו – כאשר אנחנו קוראים לו סיפור.

מקומה ותפקידה של ספרות הילדים בעולם הספרות לא מוגדר, ואינו תמים. לפני שנרחיב חשוב מאוד לזכור: מאחורי הספרים עומד הסופר או המחנך או המנהיג שכותב אותם. הספר הוא כלי בידיהם , מכשיר להעברת מסרים ולעיצוב נורמות. כלומר הסיפור אינו מקרי ואינו להנאה בלבד. הספור לילדים נעשה במשך השנים ל"ספרות דידקטית" ספרות "מחנכת", כאשר האיכות הספרותית מפנה לא-פעם מקום לערכים החינוכיים ש"החברה" מבקשת להקנות לילדיה. וכך, מבטאים הסיפור ושיר-הילדים את משאלותיו, רצונותיו וחלומותיו של המבוגר לגבי ילדו, שהוא תקוות העתיד. רק שיש לבדוק "מי בחברה" מעוניין באילו מסרים?

כאשר רוב הספר עוסק בערכים ומסרים "מטעם"... שאלה גדולה האם הוא עדיין עונה על צרכי הילד? כאשר לצורך הדיון נגדיר אותם כצרכים של אדם בעל רגשות רצונות ומחשבות. ספרות הילדים בתקופת היישוב ולאחר הקמת המדינה – התפתחה מתוך אילוצים חינוכיים, תרבותיים ולאומיים כאחד, והייתה תוצר של שלושה מקורות סמכות: המדינה – זו שבדרך, והמדינה בראשית ימיה, מערכת החינוך – לפני ואחרי קום המדינה, ומערכת הספרות הכללית. וכך קרה שהיו בה נושאים ותכנים מועדפים, בין שמדובר בערכים, בחומרי רקע ובעיצוב האמנותי של הספר: באפיון הדמויות, ובמקומו הסמכותי של המספר. חוזרת השאלה – האם עדיין הייתה ספרות במיטבה? ספרות שעונה על מגוון משאלות עניינים ותהיות?

חוקרת הספרות מירי ברוך כותבת:

"בשנות ה-40 (ר.י. מדינה בדרך... היישוב) הילד בטקסט נמצא בהיררכיה מתחת למבוגר. ההורה נתפס ככל יכול: סמכותי, חזק, דמות להערצה שאין להמרות את פיה. `הסמכות ההורית` מרקיעה לשחקים, והילד צייתן, חלש, תלותי בהורה ובאותה נשימה גם מעריץ אותו ועושה לו אידיאליזציה. המבוגר מעניש ומנחה ללא צורך בהסברים, והילד מציית בצורה עיוורת. כמובן שההיררכיה כפי שהיא משתקפת בטקסטים היא תוצר של התרבות, וכמו כן משפיעה עליה". _{מירי ברוך, 1991 ילד אז-ילד עכשיו בפרק "מי מחנך את מי"}

הסוציולוג עוז אלמוג כותב:

"ראשי היישוב היהודי בארץ ייחסו חשיבות עצומה לחינוך הצברים ועקבו מתוך חרדה גלויה אחר התנהגותם והתפתותם. הצלחת החינוך הייתה בעיניהם ערובה להצלחת החינוך כולו. הם ראו בילדים את "דור ההמשך" "דור הבנים" ו"הדור הצעיר"... וייחסו חשיבות לאופיו של הנוער כתנאי להצלחת המפעל החלוצי"...

"הנחלת המושגים והערכים הציוניים בספרות לגיל הרך, לילדים ולנוער נעשתה בדרך-כלל מדעת ובכוונה, שכן רוב סופרי הילדים ראו באמנותם מלאכת קודש ציונית, ולא סברו שיש סתירה של ממש בין כתיבה אמנותית ובין כתיבה מגויסת". עוז אלמוג 1997 הצבר - דיוקן עמ' 54

מתקבל-על-הדעת שספרות הילדים, הדגישה עניינים מסוימים והסתירה דברים אחרים. כאשר היא יוצרת את הדימוי של הילד האידיאלי, כמובן הילד הטוב - נכון לאותה תקופה. ילד סינתטי, מושלם, ומתאים לצרכיהם ולמשאלות ליבם של המבוגרים. ילד שעונה על צרכי-המולדת ועל צרכי-ההורים והמשפחה. למותר לומר שתכונותיו העיקריות הן משמעת מוחלטת, איפוק וציות למבוגרים. הילד האידיאלי תמיד נקי תמיד בריא..."ילד טוב, ירושלים".

גילוי נאות מחייב לומר כי גם המבוגרים נהגו בדומה לזה. מקומו של הקולקטיב היה מרכזי והוא קבע מי עושה מה, מתי ואיך... "דין התנועה" מכוון את התהליך האישי. אפשר לומר ש"דין-התנועה" לחברי התנועה, היה לא פחות מקודש מאשר "מצוות האל" לאנשים דתיים. דין התנועה היה טוטאלי ושלט בכל תחומי החיים של החברים.

היענות לצרכי הילד: בהתחשב בתנאים אלה, ועל סמך הידע שהצטבר על התפתחות הילד, מסתבר שצרכיו ומשאלות ליבו של הילד לא תפסו מקום נכבד. למה? האם אותם הורים לא רצו בטובת ילדיהם? חלילה. הרצון להיטיב עם הילדים ככל האפשר היה גם היה. אלא שמול הדאגה לילדים שבאותן תקופות תפסה מקום מרכזי ועיקרי אצל הורים, בתנועה הקיבוצית למשל, היו השוויון והקומונה ערך עליון. כל דבר שהיה עלול לפגוע בשוויון ובשיתוף נדחק לשוליים. לעיתים עד כדי אבסורד. קשה להאמין שחברי קיבוצים – ואני מקווה שלא כולם – לא יכלו לקבל את העובדה שלחלק מן החברים יש בת זוג, שיש להם חדר לעצמם, ועם הזמן אפילו ילד שלהם ולא "שלנו" . ערכי השיתוף שקודשו אז, טשטשו אם לא מחקו את מקומו של היחיד, המבוגר והילד כאחד. וזה כמובן משפיע על תפיסת הילד – ועל האפשרות לראותו נפרד או נבדל מן המבוגרים (אינדיבידואציה). מצב זה גילם בתוכו קונפליקט מובנה שנבע מן הסתירה שבין הצרכים האינדיווידואליים של כל ילד, לבין מצוות השיתוף והשוויון. מכל הידוע לנו היום על התפתחות הילד, אנו מודעים, וכמחנכים אף מחויבים לקצב האישי, לטמפרמנט הייחודי ולחשיבות ההיענות להם. הגישה השוויונית השיתופית לא הייתה מסוגלת להעניק זאת לילדיה. חלקם באים איתה חשבון היום – באמנות ובספרות [2].

המקורות והאירועים שמשפיעים עלינו כהורים נובעים מההיסטוריה שלנו כיחידים ומן המסורת התרבותית שלנו כבניה של חברה זו או אחרת, כבני-עם וּלְאוֹם כלשהו. אולם הצורך והרצון של הילד שלנו נפרדים מניסיון החיים שלנו, מהזיכרונות שלנו, הם נובעים מחוויות אחרות, בזמן אחר ובמקום אחר והם צורך אמיתי שלו, ללא קשר לעברנו התרבותי והאישי שלנו, או - וכמה זה מצער וקשה – ללא קשר למשאלות ליבנו הגלויות והכמוסות. בהכללה אפשר לומר כי מה שילדינו באמת רוצים וצריכים – זה שנייחס להם חשיבות. שניקח אותם ברצינות, שנקשיב לבקשותיהם – עוד לפני שניענה או לא ניענה לבקשות ומשאלות, ועדיף - כעצתו של קורצ'אק שניענה להן בקלות.

צורך חיוני: שנקשיב לבקשותיהם – והקשבה זו אינה קלה, כי כילדים, הם עדיין לא יודעים להתנסח ברהיטות ולבקש בצורה ברורה, מובנת ומנומסת. כי לפעמים דבריהם הישירים פוגעים בנו ומעליבים אותנו. כי בקשותיהם לעיתים מבולבלות וסותרות. ויחד עם זאת הן מבטאות צרכים. רגשות טובים באים יחד עם רגשות קשים כמו פחד וקנאה. הם צריכים שנקבל אותם גם כשהם מבטאים כעס קנאה ושנאה. בקשותיהם מבטאות גם רצונות ומשאלות. ולילדים, משום שהם ילדים, אין יכולת להבחין בין צורך לרצון, אין אורך-רוח להמתין למענה בעתיד. מושג הזמן שלהם עדיין מתפתח, ומחר או מחרתיים עשויים להיחשב בעיניהם כתקופת זמן אינסופית. הם צריכים הכול כאן ועכשיו. מעניין שלעיתים קרובות משהו שהיה קריטי בשעות הבוקר, ויכוח או קונפליקט, חלף והתחלף אצל הילדים בעניינים אחרים. בעוד שאצלנו המבוגרים הוא נשאר, והוא צובר רגשות.

וכאן מסתמן ומתבהר תפקידה של ספרות הילדים. היא צריכה לתת ביטוי לצרכי הילד, ללבטיו, לפחדיו. למשאלות ליבו ולסקרנותו. בכך היא יכולה לעזור לילד לבטא את עצמו וכמובן גם ליצור דיאלוג עם הוריו ומוריו.

יהודה אטלס, משורר, סופר ועיתונאי – נתן לכך ביטוי בספריו. הראשון והמוכר ביותר שהפך למטבע לשון "והילד הזה הוא אני" ורבים אחרים, נותנים ביטוי לזכויות הילד כפי שיהודה אטלס קורא להן:

"הזכות לקנא בחברים, בהורים...ולא להרגיש אשם בגלל זה"

"הזכות לְפַחֵד:

א

"הזכות להיות מוגן – מכל סוגי האלימות, האלימות הפיזית והאלימות הרוחנית. אלימות מצד ילדים גדולים, אחים ואחיות, הורים"

או "הזכות לעשות מה שמתחשק לי – ובעצם לממש את האני שלי ולא להיות מוטרד על ידי נודניקים שוחרי טובתי"

"הזכות לתשומת-לב: להקשבה לסיפורים מן הפכים הקטנים של חיי, לפינוק, לשיגעונות שלי, למה שאני אוהב או לא אוהב לאכול, לכאב שלי, ואיך לנהוג בי כשרע לי, למחמאות בזמן הנכון".

כִּי כְּשֶׁאֲנִי בּוֹכֶה לִפְעָמִים וְאַתֶּם בְּאֶמֶת רוֹצִים לַעֲזוֹר - רַק תְּחַבְּקוּ אוֹתִי בּשֶׁקֶט עַד שֶׁהַכֹּל יַעֲבֹר

עמדתי בצד ובכיתי / יהודה אטלס

עָמַדְתִּי בַּצַד וּבָכִיתִי
וְנָזְלוּ לִי דְּמָעוֹת
וְהַדָּבָר שֶׁהֲכִי רָצִיתִי:
שֶׁתַּפְסִיקוּ לִשְׁאוֹל שְׁאֵלוֹת.

שֶׁלֹא תִּשְׁאֲלוּ מַה קָּרָה
וְלֹא אִם כּוֹאֵב לִי נוֹרָא
וְלֹא תַּגִידוּ שֶׁזֶה לֹא הָיָה קוֹרֶה
אִם בִּמְקוֹם לְהִתְרוֹצֵץ
הָיִיתִי יוֹשֵׁב וְקוֹרֵא

לעיתים קרובות אין לצורך שלהם דבר וחצי דבר עם מה שאני ההורה מייחס להם. ועם מה שתכננתי לתת, עם התסריט או התוכנית שעשיתי לעצמי כדי להיות הורה טוב.

מעניין, שעל אף שאנו כבר מבוגרים, הורים לילדים, אחדים מאיתנו עדיין חיים כילדים. מחכים לקבל רשות לזוז, לנוע, ולחוות את החיים. משפטים ששמענו שנים כמו: 'לא יפה לצעוק', 'אל תרוץ בבית', 'מה יגידו השכנים' ועוד משפטים, שכל אחד מאיתנו יכול לתרום מניסיונו, לימדו אותנו להישאר בתוך דפוסי התנהגות לא נוחים, אבל בטוחים יחסית. יש מי שיקרא לכך קונפורמיזם. הוא בא לביטוי גם במערכת הפוליטית וגם במערכות היחסים הבינאישיים, המשפחתיים, ביחסי אנוש יומיומיים. הוא נוח מאוד לבעלי השליטה ומגביל את דרגת החופש והעצמאות של כל היתר.

רובנו שואפים לחיות באושר, ולגדל בנחת ילדים טובים, מחונכים. אך מהו בדיוק ילד מחונך? בספרות ניתן וודאי למצוא הגדרות שונות למשמעות המילה "מחונך" – וסביר שזה יהיה תְּלוּי תקופה ותרבות. אולם בחיי יום-יום, "ילד מחונך" על פי רוב זה ילד שעושה מה שאנחנו ההורים רוצים. מכאן, שהילד שנענה לבקשותינו ומציית לרצוננו – יהא זה רצון מוצדק או גחמני – בהישמעו לדברינו, הוא יהיה "ילד טוב". ולחילופין, ילד בעל יוזמה, סקרן, עצמאי, ילד שעומד על רצונו, שלא פעם מטריד את מנוחתנו, ואולי גם פועל בניגוד לרצוננו איננו אלא "ילד רע".

יאנוש קורצ'אק אמר לאמהות: "יש להיזהר שלא לבלבל בין טוב לבין – נוח". _{קורצ'אק, 1910 איך לאהוב ילד עמ' 15.} ברור שהקריטריון הוא מאוד נזיל, ונתון לשרירות-לב – המשתנה מזמן לזמן. "המרשם ל"ילד טוב" אינו כל כך ברור, והוא תלוי תקופה ותרבות, לבד מערך הציות: "תעשה או תעשי מה שאומרים לך"

---

[1] צבי לם, 1973 ההגיונות הסותרים של ההוראה ספריית פועלים ‎

[2] ב - 2005 התקיימה תערוכה גדולה בשם "לינה משותפת" במוזיאון הלנה רובינשטיין בתל אביב, ויצאו מספר ספרים שמבטאים את הביקורת של בני הדור השני בקיבוץ על החינוך שהם קבלו. בין הראשונים: ע. הלל 1987 תכלת וקוצים, ספרית פועלים,... יהודית כפרי 1997, כל הקיץ הלכנו יחפים, זכרונות ילדות, מחברת שדמות. ומן האחרונים: אסף ענברי 2009, הביתה הוצאת משכל וידיעות אחרונות