שיר מדבר זכויות; עם עמיחי על "זמן" ועל "זמן הורים"

זְמַן יהודה עמיחי

אַבָּא וְאִמָּא אוֹמְרִים לִפְעָמִים:

אֵין לִי זְמַן. אֵין לִי זְמַן.

מַדּוּעַ אֵין לָהֶם זְמַן?

אֵיפֹה הַזְמַן שֶׁלָּהֶם?

לָמָּה אֵין דֵּי זְמַן גַּם בִּשְׁבִילוֹ?

אוּלַי אֶפְשָׁר לִקְנוֹת אוֹתוֹ

אוֹ לָשִׂים בַּמְּקָרֵר כַּמּוּת גְדוֹלָה שֶׁל זְמַן

שֶׁיִּשָּׁמֵר,

אוֹ לָשִׂים בַּמַּחְסָן,

אֶת הַזְּמַן?

שׁיִּהְיֶה בַּיִת גָּדוֹל מָלֵא זְמַן

הַר גָּבוֹהַ שֶׁכֻּלּוֹ עָשׂוּי זְמַן

עַד הַשָׁמַיִם!

כמה טוב לקרוא את שיריו של עמיחי לפעוטות.

למה טוב? – בעיקר הודות ליכולתו להשמיע לנו את נקודת המבט של הילד, לבטא ולהשמיע את קולו. קולם של ילדים לובש צורות שונות. הוא עשוי להיות ישיר ובוטה, וגם מבויש, ומוצפן.

כאשר הוא מוצפן, קשה לנו "לפענח" את מטרתו. בשיר הזה למשל, קל מאוד להתעסק עם שאלת הזמן... מסתורי הזמן האבוד... אפשר גם ללכת עם המצאותיו/הצעותיו הדמיוניות של הילד: בעניין מאגרי זמן. אך נראה לי חשוב להקשיב לדקויות. למה צריך הילד כל כך הרבה זמן? בקיבוצים היה נהוג פעם "זמן הורים", בקולנוע מדברים על זמן ...... על איזה זמן מדבר הילד שבסיפור?

השיר הזה שלח אותי לחפש "טענה" – מה בעצם הילד רוצה? או מה חסר לו?

הטענה הגדולה היא מיד בתחילת השיר:

אַבָּא וְאִמָּא אוֹמְרִים לִפְעָמִים:

אֵין לִי זְמַן. אֵין לִי זְמַן.

מַדּוּעַ אֵין לָהֶם זְמַן?

אֵיפֹה הַזְמַן שֶׁלָּהֶם?

לָמָּה אֵין דֵּי זְמַן גַּם בִּשְׁבִילוֹ?

ועכשיו אחזור אל הקוראים:

מעניין מה קורא או מה אומר השיר הזה לילדים בגיל שנתיים שלוש...ואולי גם ארבע ויותר... ומה הוא אומר להורה שקורא את השיר לילד?

אני מזמינה אתכם להקשיב למונולוג הפנימי של כל אחד מהם.

האם אנחנו יכולים לדבר עם הילדים על השיר – מתוך המילים שאינן כתובות בו?

האם אנחנו יכולים להתחבר למונולוג הפנימי של המבוגר הקורא וזה של הילד - ומשם להמשיך?

מונולוג הפנימי של המבוגר-יכול להיות בכיוונים שונים, היענות לרצון של הילד, התגוננות או רגשי אשמה... בכל מקרה – כדאי לחשוב איך מרגיש ילד ששומע לעיתים קרובות את הוריו אומרים: ,אין לי זמן!" טוב להקשיב לקול הזה. לילדים קשה מאוד לנהל את זמנם של ההורים. והורים לא פעם נתונים לאילוצים – ואינם נכנסים לתוצאות האפשריות של "חוסר בזמן" עבור הילדים. כל הורה יודע וחש אחריות לגבי מזונותיו של הילד, בריאותו וחינוכו אך לצערנו אין לנו מדדים ברורים ל"זמן הורים" או זמן איכות" בניסוחים החדשים. השיר "זמן" מכוון אותנו לחשיבה על הנושא. בכל מקרה עצם השיחה – בין שנדבר על "הילד שבשיר" ובין שנקשר זאת לילד הפרטי שלנו – עצם השיחה מאפשרת להקל על הילד ולהציע לו משהו יותר משמעותי מ"מחסן הזמן" שהוא רוצה.

המונולוג הפנימי של הילד – גם הוא יכול היות מגוון. אין נוסחה ברורה. זו יכולה להיות טענה כללית, תחושת קיפוח, רצון תמים לבלות יותר עם הורים, צורך בתשומת לב, פחדים שונים כולל פחדי עזיבה... ורצון להשמיע את דבריו, לדעת שמקשיבים לו.

השיר הזה עוזר לנו ליישם ולממש את זכות הילד להישמע – ולהשתתף בקבלת החלטות הנוגעות לחייו. אנחנו יכולים להסביר ולנסות יחד איתו למצוא "זמן" שיענה על משאלת ליבו של הילד

רק בשיחה נינוחה, שמתקשרת לשיר – אנחנו יכולים לדבר עם ילדינו – על בעיית הזמן האבוד.

לקינוח: אנחנו יכולים לפנטז יחד מה נעשה כ "שיהיה בית גדול מלא זמן"

אשמח מאוד לקרוא תגובות של הורים ושל ילדים - "אין לכם זמן"? 20 רגע לקרוא ולשוחח, 10 דקות לכתוב תגובה...שווה, לא?

לכל ילד מגיע רגע של חסד

בוודאי כבר הבנתם שמאוד אכפת לי היחס אל ילדים.

זה תחום רחב ומורכב ביותר - והוא תלוי תרבות ובעיקר תלוי אנשים שסביב הילדים.

למיטב הבנתי - מדובר בזכות הילד להישמע... וזו כמובן מותנית במישהו שמקשיב לך...

התגלגלה לידי מצגת מרגשת ומשמעותית - מאוד אמריקאית (אמרתי תלוי תרבות?)

אבל מאוד מאוד אנושית.

מקווה שגם אתם תוכלו לצפות בה. הלינק למטה.

https://docs.google.com/present/view?id=ddhjq5ht_47gjkvfndg&revision=_latest&start=0&theme=blank&cwj=true

אשמח לקרוא את תגובותיכם למצגת.

לא כמו כולם - ידידותי לילדים

ידידותי לילדים! מאת רינה יצחקי

להיות ידידותי לילדים זה להבין שבאמת באמת לא צריכים לרצות שילד או ילדה יהיו כמו כולם!

ילדים רבים מרגישים שהם "לא כמו כולם"

מבוגרים רבים רוצים שהילדים שלהם או התלמידים שלהם יהיו כמו כולם. זוהי משימה בלתי אפשרית וגם לא ראוייה. למה? כי היא פוגעת בהזדמנות של ילדים להתפתח בהתאם ליכולתם ולפתח את הכישרונות בהם נחנו. הלחץ להיות כמו כולם אומר במילים מאוד פשוטות: "אל תהיה אתה – תהיה אחר..." ההכחשה של הייחודיות של כל ילד, ומולה התביעה לאחדותיות עומדת בניגוד לכל צורך של ילדים ליצירה ולחופש מחשבה וביטוי.

שמחתי למצוא את הקטעים הבאים, הם אומרים זאת טוב ממני.

איזו מן ילדה את היית בבית הספר ?
לא כמו כולם, רחוקה מכל היתר,
איזו מן ילדה את היית ולא ידענו ?
לא תמיד היית לא קלה, לא משלנו.

יהודית רביץ

הכלים שאלוהים נותן / מחבר לא ידוע לי

כמה רציתי לעשות אותו מאושר! כמה רציתי להביא לו-רק פעם אחת- איזה "כמעט טוב" אחד במקום כל ה"המספיקים בקושי" אבל לא יכולתי.

ביום שבת אחד, כשרק אני ואבא שלי היינו בבית- הייתי אז אולי בכיתה ה' או ו'- החלטתי לדבר איתו על זה. להגיד לו שאני נורא מצטער שאני לא מביא לו אושר כמו שאחותי מביאה לו.

הוא שמע את מה שאמרתי, הסתכל עלי במבט האוהב שלו ובניגוד לאופי שלו – שהוא אופי של בנאדם שבקושי מוציא מילה מהפה שלו- הוא נתן לי את ההרצאה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי.

"גדי", הוא אומר לי :"אבא לא אוהב את הילדים שלו בגלל שהם מביאים הביתה ציונים טובים.

אבא אוהב את הילדים שלו בגלל שאי אפשר אחרת. הם בדם שלו. הם הנשמה שלו. הוא מוכרח לאהוב אותם. אפילו אם הם עושים דברים רעים, בכל זאת הוא אוהב אותם. אבל אתה, גדי- אתה אף פעם לא עשית דבר רע."

אני מתחיל להגיד לו "אבל, אבא.." הוא מפסיק אותי ואומר" "ששש..,גדי.תקשיב!

כשאלוהים ברא את העולם הזה- לצערנו או לשמחתנו, הוא החליט לברוא עולם מעניין, לא עולם מושלם. בגלל זה הוא ברא אנשים עם כל מיני צורות , כל מיני צבעים כל מיני כישרונות.

ולכל אחד הוא נתן כלים אחרים" לזאת הוא נתן יופי, ולהוא הוא נתן ידיים טובות, לזה הוא נתן כישרון במוזיקה, ולהיא הוא נתן כשרון במתמטיקה. אנחנו לא יודעים למה אלוהים עושה מה שהוא עושה. אנחנו לא יכולים להאשים מישהו בגלל שאלוהים לא נתן לך את הכלים האלה או האלה. אנחנו יכולים להאשים רק אנשים שלא מנצלים את הכלים שאלוהים כן נתן להם.

בגלל זה, גדי, אני אומר לך דבר אחד ומסביר לך דבר שני. הדבר שאני אומר לך זה" אל תתלונן על הכלים שאלוהים נתן לך. והדבר השני שאני מסביר לך זה שלפעמים לוקח לנו קצת זמן בשביל לגלות את הכלים שאלוהים נתן לנו, בגלל שהכלים שהוא נתן הם ככה מתחבאים. אז תהיה סבלן, גדי. תהיה סבלן כמו אבא. יום אחד גם אתה תגלה שיש לך כלים טובים".

איך אהבתי אותו, את האבא שלי, באותו יום שבת! רציתי לחבק, או אפילו לנשק אותו, אבל התביישתי.

ואל תשכח שאת ההרצאה הזאת האבא שלי- האיש הפשוט והטוב והחכם הזה- נתן לי אולי לפני 30 שנה, לפני שבמדינה הזאת ידעו הרבה על דברים כמו דיסלקציה, או קשיי למידה, או כל מיני מגבלות אחרות.

אני יודע שאני מדבר יותר מידי, אז אני כבר נותן לך את הסוף של הסיפור בקיצור.

שנה או שנתיים אחרי השיחה הזאת מצאתי את הכלים שאלוהים נתן לי.

ישבתי בשיעור אני-לא-זוכר-מה. המורה שלנו היה חולה, אז הייתה לנו מורה-מחליפה.

היא מדברת על מה שהיא מדברת, ואני בעולם אחר. פתאום אני רואה את המורה-המחליפה עומדת על- ידי. לפני שאני מספיק להגיד מילה, היא סוחבת לי את הנייר שאני מקשקש עליו.

היא מסתכלת על הנייר ואומרת לי: " מה אתה עושה?" אני אומר לה, "סתם מקשקש". היא אומרת "מה ציירת פה?" אני אומר לה, "סתם". היא אומרת לי "סתם מה?" אני אומר לה "סתם ציירתי אותך עומדת על-יד הלוח". היא לקחה את הציור והכניסה אותו לתיק שלה.

אחר-כך התברר שהאבא של המורה-המחליפה הזאת הוא צייר בעל שם עולמי, והיא לקחה את הציור והראתה לו.

תוך כמה ימים (הצייר) בא לבית שלנו, הסתכל על עוד ציורים שלי ומיד המליץ שההורים שלי יעשו הכול בשביל לטפח את הכישרון שלי בציור.

מה אני אגיד לך? מאותו יום האבא שלי הוציא את המיץ שלו בשביל שאני אוכל ללמוד עם הציירים הכי גדולים שיש-גם פה בארץ וגם בחוץ- לארץ.

היום אני בן 42, ובחודש שעבר פתחתי את התערוכה ה- 28 שלי, והפעם- בניו-יורק במוזיאון לאמנות מודרנית.

ואבא שלי (שעכשיו הוא כבר בפנסיה)- מה הוא אומר על כל ההצלחה שלי?- הוא אומר:" מה אתם עושים רעש? הילד מצא את הכלים , והילד משתמש בכלים".

(הסיפור הגיע אלי ללא שם רק עם הכותרת "הכלים שאלוהים נותן", תודה גדולה למי שכתב את הקטע)