ילד בן תשע: "אמא מושלמת זה אמא שדואגת לך, ואוהבת אותך כמו שאף אחד לא אוהב אותך. ותמיד כשאתה עצוב אז היא משמחת אותך, ומנחמת אותך... בעיקר אמא שדואגת" .http://momjob.co.il/?p=1467
עד ימינו, הורות ואימהות נתפסות כיכולות טבעיות, אינסטינקטיביות.
דוגמאות:
"אישה אינה שלמה אם אין לה ילד" - אישה שנעשית אֵם מגיעה לשיא המיצוי העצמי שלה. – היא נהנית מהיענות לצרכי התינוק, ומוצאת סיפוק, אושר והגשמה עצ
מית בטיפול ובילוי עם ילדיה. היא חווה אימהות כפסגת האושר.
אמא יודעת- אִמָּהוּת היא מוּלֶדֶת, טבעית, אינסטינקטיבית ועל כן אמא יודעת ב'אופן טבעי' כיצד לטפל בתינוקה. עם לידת התינוק הָאֵם יודעת כיצד להיענות לצרכי התינוק, לטפל בו, להרגיעו ולנחם אותו.
טבעי שתסתדר - אמהוֹת יכולות להסתדר גם בלי עזרה או תמיכה בתקופה שלאחר הלידה, מכיוון שזה התפקיד הטבעי של הן. אימהות מסתדרות ללא עזרה רבה ומצליחות בכך היטב.
אין כמו אמא – האם היא המטפלת הטבעית לתינוק, הטיפול שלה הוא המסור והטוב ביותר לתינוק ואין לו תחליף.
ההנקה טבעית ומהנה – ההנקה היא צורת האכלה שמקורה ביולגי לכן טבעי שֶׁהאם תדע כיצד להניק' ושהתינוק יידע כיצד לינוק. נוספת לזה גם ההנחה שהנקה מספקת לאם תחושת הענקה, נתינה והנאה.
אהבה ממבט ראשון - אהבת האם כלפי ילדיה נוצרת ברגע שהתינוק מגיח לעולם, האם מוצפת ברגשי אהבה עזים באופן אוטומטי.
קודם כל הילד - צרכיו של התינוק קודמים לצרכיה של האם. על האם להקריב את רצונותיה למען הצרכים והרצונות של ילדה.
אהבה ללא תנאי - אמא אמורה לאהוב את ילדיה אהבה מתמשכת ללא תנאי, בכל מצב וללא קשר לאופיים, לצורתם החיצונית ולמעשיה ם. על האם להיות סבלנית, מבינה ומכילה כלפי רגשותיו של התינוק ולא להביע רגשות כעס וזעם כלפיו.
מזבח התשוקה לילדים – התשוקה לילדים היא כה עמוקה עד כי נשים מוכנות לוותר שאיפות אישיות על מזבח התשוקה לילדים.
"השנים 1970-1980 היו השנים של ההצלחות. בשנים אלו היתה תנועה פמיניסטית מאוחדת וחזקה למדי שהשמיעה את קולה. לנשים היו שאיפות אישיות, שהן לא התכוונו להקריבן באופן מלא על מזבח התשוקה לילדים. (באדינטר)
הנה עדות אישית של אישה שחוותה זאת:
"אנשים ממשיכים להיות מוּנָעים בידי הרעיון שזה טבעי לעשות ילד, ושכך זה חייב להישאר. צריך לעשות ילדים. כאשר לאשה יש בעיה פיסיולוגית, והיא רוצה ילד בכל מאודה, מסבירים לה שהיא צריכה לקבל את הדין, שהטבע מוֹנֵעַ ממנה להתרבות ושעליה להשלים עם המצב. מצד שני, כאשר לאשה שנשואה שנים אחדות, אין ילד, מיד מתחילים לתהות מה קורה אתה. הפסיכואנליזה מספקת קלישאות למכביר בנושא זה. קיימת נטייה לראות נשים שאינן רוצות ילדים כ'לא-נורמליות'. נשים שיכולות ללדת ילדים ואינן רוצות בכך נעשות מטרה ללחצים ידידותיים, לעתים קרובות מצד הוריהן ש'היו שמחים מאוד לנכד'"
ייתכנו עוד אמרות כנף, "אמיתות", דעות ודעות-קדומות על אימהות. כמעט כל אחד שמע אותן בהקשר זה או אחר – דחה אמרה זו וקיבל דעה אחרת. בכל מוסכמה, יש גרעין של אמת. נכונותה תלויה במידה רבה בקונטקסט בו היא נאמרת, במטרת האמירה. על פי רוב, מוסכמה, היא בבחינת דעה או השערה שבאה להצדיק את הנורמות המקובלות ביחס להורות בכלל ולאימהות בפרט.
מעניין לבחון את המוסכמה הראשונה, שהיא הרווחת ביותר ביחס לנשים: "אישה אינה שלמה אם אין לה ילד"... אין ספק בדבר השפעתה ובהשלכותיה על מעמד האישה בתרבות האנושית – מאז ועד ימינו. השפעתה המכרעת על חלוקת התפקידים – שהפקידה בידי הנשים את גידול הילדים, ואת מקומה בבית, שהוא המקום בו גדלים הילדים. האם המדריך להורות – מזדהה עם דעה זו?
זהו אם כן הרכיב הנכון, מה שנקרא "האמת" שבמוסכמה. מה לא נכון? – לא נכון שזו תכונתה היחידה של האישה. לא נכון שהיא אינה מסוגלת לפעילויות אחרות, לא נכון שאין לה שאיפות וצרכים אחרים. אולם, מוסכמה זו, בעולם פטריארכלי, קִבְּעָה את האישה, ולמרבי
ת הצער גם את ילדיה בשלבים הנמוכים ביותר של סדר היום החברתי. האם ההדרכה להורות תחזק דעה זו או תפריך אותה?
מעניין ביותר ההיבט האבולוציוני של האימהוּת. הדעה הרווחת שהורות ואימהות הן יכולות טבעיות, ואינסטינקטיביות. דעה שהתגבשה במשך אלפי שנים, ובאמת נדמה כי
הן קיימות מאז ומעולם, אלה מושגים רוֹוְחים, בעיקר בתרבות הכתובה. אולם, יש לדעת שברצף האבולוציוני ... אימהוּת מופיעה מאוחר למדי.
"הופעתה של האימהות במחלקת היונקים לפני מאה וחמישים מיליון שנה – היא ראשיתה של האכפתיות שמגלה יצור חי כלפי השני. צאצאים מוקדמים יותר ברצף האבולוציוני בקעו מן הביצה או מגופם של הוריהם, כשהם נכונים לשאת בתלאות החיים לבדם. ליונקים ולציפורים נולדים עוללים נזקקים (ר.י. זה כמובן מצבו של העולל האנושי). הצורך האמהי לגונן, להזין, ולטפח הוא, כך נדמה, הצורך הנפשי העז ביותר שנשים חוות. לאמו של תינוק יש מאגרים בלתי נדלים של יצר טוב, והם בוקעים בקלות ובשמחה ממעמקי נפשה, כאשר נראים הסימנים המבשרים הנה תינוק". למפרט, נפש ערומה עמ' 46
גילה של האימהות כמאה וחמישים מיליון שנה... ולשם השוואה – האבהות, היא ממש "צעירה" – זמנה האבולוציוני נאמד בשניים שלושה מיליוני שנים בלבד:
"האימהוּת והאבהוּת הם כלי האהבה שעמם באים גברים ונשים לכונן משפחה. היא אוהבת ותיקה, בת מאה וחמישים מיליון שנות אבולוציה, והוא אוהב טירון בן שלושה מיליוני שנים לכל היותר." למפרט, נפש ערומה עמ' 151
חומר למחשבה: אחרי וותק כזה, איך נסביר את הצורך ואת מקומה ותפקידה של ההדרכה המודרנית להורות – שגילה כמאתיים שנים בלבד?
ושאלה נוספת, צריכה לבחון את מעמדן של המוסכמות על הורות ואימהות ואת השלכותיהן על ההדרכה להורות.
המוסכמות בדבר אהבה ממבט ראשון - אהבת האם כלפי ילדיה שנוצרת ברגע שהתינוק מגיח לעולם, האֵם מוצפת ברגשי אהבה עזים באופן אוטומטי. והאהבה ללא תנאי – שקובעת שאמא אמורה לאהוב את ילדיה אהבה מתמשכת ללא תנאי, בכל מצב וללא קשר לאופיים, לצורתם החיצונית ולמעשיהם. על האם להיות סבלנית, מבינה ומכילה כלפי רגשותיו של התינוק ולא להביע רגשות כעס וזעם כלפיו. – שתי המוסכמות נמצאות בגלוי ובסמוי בתהליכי הבנייה של ההורות והאימהות עד ימינו. הן מהוות "תביעה סמויה" כלפי צעירות לקראת אימהות, ומעוררות לא מעט חרדות וגם התנגדות – שנובעת מרצונן של נשים להגשים את עצמן מעבר ל"אימהות" הזוהרת, האולטימטיבית.
הניסוח שמצביע על אהבה ממבט ראשון כשל האמרה הראשונה מציין מצב כעובדה מוגמרת, מעלה חששות אצל מי שאינה מרגישה כך ומצד שני נותן מקום להדרכה: "אנחנו נלמד אותך ונכין אותך לקראת האימהות, נעזור לך 'להתחבר' לרגשות שלך"... הניסוח של האמרה השנייה, אהבה ללא תנאי – הוא בבחינת הנחיה או הכוונה (פרספקטיבי, דידקטי) כלומר הוא קובע מה צריך להיות, מה נכון וראוי שיהיה... כלומר, המשתמשים בה מעודדים אותה ומטיפים לה. האם יש בכוחה להיטיב או להקל על אם שאין בה אותה אהבה ללא תנאי?... שאינה מסכימה לכך? זו שרוצה להציג תנאים – שנוגעים להתפתחותה ולמצבה שלה?
שאלות אלה מקבלות תוקף לאור מחקרים שמערערים את הדעות הקדומות וחושפים כמה "אמיתות" שמראות פן אחר של אימהות, - על מקומה של ההנקה... ועל הדעה כי ענייני הילד קודמים לכל... דעות שיש להן אימפקט חשוב על ההדרכה להורות - שאינו מחמיא לאם האוהבת ללא-תנאי - אך לא ניתן להתעלם ממנו.
"בשמה של אנינות-הדעת הוכרז כי ההנקה מגוחכת ומגעילה. [...] אמהות, חותנות ומיילדות מבקשות להניא את האם הצעירה מלהניק בעצמה, כי אין זו תעסוקה יאה לאישה נכבדה. שליפת הדד (ר.י. השד) שוב ושוב בשביל להזין את העולל היא מעשה שלא ייעשה. לא זו בלבד שהוא משווה לאשה מעין דימוי בהמי של פרה חולבת, היא גם בלתי צנועה. ובשלהי המאה ה- 18 הצניעות היא רגש ממשי, שאין להפחית מערכו בסרוב האם להניק. המינקת חייבת להסתתר, ועל כן יש בכך לשבש במשך תקופה ארוכה את חיי החברה שלה ושל בעלה. [...] ואף הרופאים עצמם רואים בחובות החברתיות נימוקים תקפים להימנע מטיפול בילד, ובטיפול עצמו רואים הם מטלה מפריעה לנשות-החברה." באדינטר 1985 וגם אהבה עמ' 402
באשר לאהבת-אם, בין שהיא ממבט ראשון, אוטומטית ובין שהיא היענות למשימה אקטואלית, חיונית – מעניין לעמת את הקביעה הזאת עם דבריה של אליזבט בדינטר, פילוסופית והיסטוריונית צרפתייה ופמיניסטיות חשובה – בספרה "ורק אהבה"1985 . בדינטר מתארת תופעה קשה: הימנעות נשים מגידול וטיפול בילדים, במקרה הטוב, ועד המתה סמויה במקרה הרע. היא מדברת על תופעה
רחבה ביותר, בהיקפה ובמשך הזמן שלה, שרק המהפכה הצרפתית התחילה לצאת נגדה.
ולא מדובר בנשים קשות-יום, ולא מחמת מחסור, לא בארצות מתפתחות אלא בלב ליבה של התרבות – צרפת ושכנותיה. נשות צרפת "ממציאות" תבנית חלופית שאינה מעידה על אהבה ממבט ראשון ולא על מחוּיבוּת לנורמה חברתית כלשהי.
היסטורית, תופעה זו מתרחשת הרבה לפני שנושא ההורות והאימהות עולה לסדר היום הציבורי – בראשית של המאה ה – 20. יתר על כן, תופעה זו מעידה שייתכן סדר חברתי אחר, מלבד זה המופיע בגישה המסורתית לאימהות.
מה אם כן עושות אימהות צעירות בצרפת? –
http://books.google.com/books?id=noJMA1rqLjUC&pg=PA395&lpg=PA395&dq=אליזבט+באדינטר&source=bl&ots=w6dp5DlCpS&sig=erOjr0jB0csPYJUkaThD_Fwhzl8&hl=en&ei=j-QVTvbXMsq
"עניין אחר הוא הסרוב להניק. [...] הנשים שהחשיבו את עצמן כמורמות מעם, סברו כי אין זה יאה להן להניק את ילדיהן בעצמן. [...] אשה המניקה את ילדה בעצמה, כאילו מודה בכך שהיא אינה נמנית עם החברה הטובה היותר". באדינטר 19 ... וגם אהבה עמ' 401
על פי ספרה של באדינטר סירובן של הנשים להניק הוא תוצאה עקבית של תרבות שלמה. ובאמת, הצעד הזה היה צעד דרמטי וקריטי שלא לומר קטלני. היחס לילדים במאות ה-17 וה-18 היה אדיש וגבל בהזנחה חמורה והתעלמות מוחלטת ממה שידוע לנו היום כצרכי היסוד של ילדים. חברו לגישה זו אנשי הכנסיה, רופאים ואנשי ציבור והוגי-דעות לא מעטים (כולל אנרי רוסו עצמו שמסר את ילדיו לאומנה). עניין נוסף קשור לבורות העצומה שאפיינה את התקופה. הטיפול הממשי בילדים – גם זה שנעשה על ידי מיניקות ומטפלות היה רשלני ביותר. מנתונים שנמצאו, כ 90% מהילדים שנמסרו ל"מיניקות" – מתו לאחר חודשים אחדים. באדינטר מגיעה למסקנות מרחיקת לכת. היא מפרשת את מסירת התינוקות ל"מיניקות" כהמתת תינוקות מכוונת אך סמויה. מדבריה עולה כי מאחורי הנשים עמדה החברה כולה.
היא הראתה כי אהבת אם אינה יצר מולד ותרמה לשחרור של נשים מהרעיון שהן חייבות, כמתוך
אינסטינקט, להיות אמהות, ואמהות טובות".
"כך נמצא עצמנו מחויבים להפוך את ההנחה המקובלת: לא משום שהילדים מתו כזבובים נמנעו אמותיהם מלהתעניין בהם, אלא אדרבא, מפני שאמותיהם לא התעניינו בהם מתו ילדים רבים כל-כך. באדינטר, 1980 ... וגם אהבה
" אנו יוצאים עתה לחפש עדויות לאהבה. ואם לא נמצא כאלה, לא יהיה לנו מנוס מלהגיע למסקנה שאהבה אינה קיימת." שם.
"בשמה של אנינות-הדעת הוכרז כי ההנקה מגוחכת ומגעילה. [...] אמהות, חותנות ומיילדות מבקשות להניא את האם הצעירה מלהניק בעצמה, כי אין זו תעסוקה יאה לאישה נכבדה. שליפת הדד (ר.י. השד) שוב ושוב בשביל להזין את העולל היא מעשה שלא ייעשה. לא זו בלבד שהוא משווה לאשה מעין דימוי בהמי של פרה חולבת, היא גם בלתי צנועה. ובשלהי המאה ה-18 הצניעות היא רגש ממשי, שאין להפחית מערכו בסרוב האם להניק. המינקת חייבת להסתתר, ועל כן יש בכך לשבש במשך תקופה ארוכה את חיי החברה שלה ושל בעלה. [...] ואף הרופאים עצמם רואים בחובות החברתיות נימוקים תקפים להימנע מטיפול בילד, ובטיפול עצמו רואים הם מטלה מפריעה לנשות-החברה." שם, עמ' 402
בדינטר חולקת על קיומו של האינסטינקט האימהי:
היא מערערת על מוסכמת ה"אהבה הטבעית" שיש לנשים ביחסן אל ילדים – מחקרה מגלה כי לא רק נשים קשות יום אלא דווקא נשות החברה הגבוהה בצרפת מצאו דרך להיפטר מילדים, ואליהן הצטרפו כל היתר.
וכך, מכיוון שצרפת שהייתה מרכז תרבותי שהיה מודל חיקוי רב השפעה, אופנה זו זלגה גם לארצות השכנות, ואף רחוק מכך.
מעניין שהנשים היו רק קצה הקרחון של התופעה. המסרים שרווחו אז בחברה, כולל מסרים תיאולוגיים, המצב הכלכלי הירוד, הבורות בכל הנוגע לבריאות הגוף והנפש, התביעה המופרזת ל"צניעות" – חברו יחדיו למגמה ברורה שבאדיבות, נקרא לה אדישות, ובביקורתיות נקרא לה הזנחה פושעת של ילדים... עד מוות.
גישה זו עוררה בי רצון לבחון דעות נוספות ביחס לאימהות. אני ממשיכה לבחון את המוסכמות – שעדיין פעילות גם בימינו – במטרה להבין מה דרוש היום להורים – היום כוונתי במאה ה- 20 ובמאה ה – 21 בה אנו חיים.
בעניין זה, עוסקת גם אמיליה פרוני, ישראלית, בת-זמננו, מחברת הספר אימהות, פסיכולוגית קלינית עמיתה במכון ון-ליר בירושלים, פרוני מוסיפה למילון מושג חשוב. היא מבחינה ומפרידה בין אימהות לאימהִיוּת.
האִמהוּת - מתארת את היות האשה אֵם, את היחס בינה לבין ילדיה מבחינה פיזיולוגית, סוציולוגית ורגשית; ואילו האמהִיוּת היא תכונה היא תכונה המבטאת עמדה רגשית כלפי הזולת וכלפי עצמנו, ללא קשר הכרחי לאמהות ביולוגית". פרוני, 2009 אִמָהוּת עמ' 9
מבלי להיכנס למגוון ההיבטים של אימהות המצויים ספר זה, אביא את דעתה של פרוני – שיש בה כדי לעורר למחשבה אודות המוסכמות שהזכרתי.
"האמהות היא חוויה אישית ואוניברסלית כאחד. [...] כולנו – גברים ונשים – יצאנו מרחם אשה. מערכת היחסים עם האם היא הארוכה מכל מערכות היחסים שכל אדם חווה בחייו. [...]
בעיסוק בנושא האימהות יש משהו מושך ומטריד כאחד: מושך – כי מדובר ביסוד חיינו; מטריד – בגלל פנטזיה למציאות, בין הציפייה לאמהות אידאלית ובין המגבלות ביחס של אמנו כלפינו והמגבלות שלנו עצמנו ביחסנו לילדינו" שם,
עמ' 9
יחד עם ההכרה בחשיבות של יחס אמהי מיטיב ומותאם לצרכי הילדים, מציינת פרוני את הדואליות בדמות האשה-האם.
יש והאם מאופיינת בקרבה ובעדינות דוגמת ציוריה של מרי קאסאט, ציירת אמריקאית 1844 - 1926
ויש, והיא מאופיינת בריחוק מה, כמו
בצילום של דיאן ארבוס עם בנה.
דיאן ארבוס נולדה למשפחת מהגרים יהודית, בניו יורק בשנת – 1923. הייתה צלמת מוערכת ביותר. התאבדה בשנת 1971
כך כותבת פרוני על הדואליות:
"מצד אחד, היא יוצרת חיים ומספקת את כל הצרכים הראשוניים... מצד אחר ביכולתה להרוס חיים".
בהקשר זה, עולה מול עיניי הלילית; הפן המיני והמאיים של האישה, הצד האפל של האם הרכה והאוהבת.
במיתולוגיה היהודית האיזוטרית ליליל היא שֵׁדָה. שהייתה אשתו של אדם ולאחר מכן של מלאך סמאל,
היא מסמלת מרדנות, רוע-לב, וחוסר צניעות. לילית מסכנת את היולדות והיילודים.
לילית חלחלה אל היהדות כדמות בעלת מהות שֵׁדית העסוקה בשיטוט אין סופי ובחיפוש נצחי אחרי תינוקות אותם היא חונקת, ואחרי גברים בהם היא פוגעת ונוטשת או מתעללת והורגת.
"המיניות השופעת של לילית, אשתו הראשונה של אדם, מאיימת על גברים זה אלפי שנים. דמותה של האלה לילית, היא דמות שגברים הפכו מאלילה נערצת לשֵׁדָה מפתה המעוררת את יצרם. לילית נעמי גל 1998 לילית הוצאת "כתר"
הסיפור המיתולוגי על לילית, מצביע על פן נוסף של האישה, לצד הדימוי המוכר לנו היום – שמתמקד בתכונותיה האימהיות של האישה, אנו מוצאים את האישה המפתה, המינית המאיימת על הגברים – גם כאשר הם בניה – וגם אישה שפוגעת בילדים.
אכן זוהי דמות מיתולוגית, אך הודות לקיומה בספרות, לא ניתן להתעלם מנוכחותם של היבטים נוספים בדמות האישה. מבחינה תרבותית ולהבנת מקומה של האם בגידול ילדים. מעניין לבחון איזה מן הדימויים נעשה לדימוי הדומיננטי, וכיצד הוא משפיע. היסטורית חשוב שנדע, כי במשך כמה מאות שנים ואולי הרבה יותר מכך – גידול ילדים לא נחשב למשימה ראשונה במעלה. עד כדי כך שאחד מחוקרי הילדות החשובים – פיליפ אריאס 1914 - 1984– מעלה ספק, אם בכלל היו לאנשים ובעקר לנשים אותם מנגנונים נפשיים הדרושים לפתוח אמפתיה ומסירות לילדים. מעניין ומעניין מה גורם לדומיננטיות של פן מסוים בתקופה זו או אחרת.
מול דעתו של אריאס, וכחצי מאה מאוחר יותר, מחפשת החוקרת ענת פלגי-הקר פסיכולוגית קלינית, ישראלית - דרך חדשה להסביר ולממש את האימהות: "דרך שלישית לחיפוש אחר המהות האימהית והאפשרות לממשה".
"... היום (ר. י. 2005) אני מבקשת לבחון את אחת התעלומות הגדולות בעיני של חיינו הנפשיים: האימהות. מתוך עניין רב בהתרחשויות הגלויות וסקרנות גדולה לנסתר ולמוסתר, אני מבקשת להישיר מבט אל הסוגיה המתעתעת - מי היא האֵם? פלגי-הקר 2005 מאי-מהות לאימהות פתח דבר, עמ' 9
מקורות ההשראה שלי הן האימהוֹת. הן יכולות להיות אימי, אחותי וחברותי. [...] זו יכולה להיות לאורה בראון, גיבורת הספר (והסרט) "השעות" של מייקל קנינגהם, או דולי גיבורת הספר "דולי סיטי" של אורלי קסטל-בלום – [...] נשים בשר ודם וגיבורות ספרותיות המייצגות בעיני את הדרמה של האימהות. גיבורות אלו ורבות אחרות מעלות שוב ושוב שאלות נוקבות על אחד מפלאי הטבע המובנים מאליהם והמסתוריים כאחד. הגיבורות הספרותיות, שהן התגלמות הפנטזיה הקיצונית, האיומה והמאיימת הטמונה בליבה של כל אם ואם, מציבות בעצם קיומן את השאלה איך נולדת אם. האם היא נולדת עם כניסתה להריון? או שמא כשהיא חשה את תינוקה נע ברחמה לראשונה? האם בשעה שהיא יולדת? בשעה שהיא מחבקת לראשונה את ילדה? באין ספור הפעמים שבהן היא קמה בלילות לחתל ולהאכיל? בשעה שהיא מיניקה? או שמא דווקא בשעה שהיא נפרדת מילדה לראשונה בגן, בבית הספר, בגיוס לצבא, בנסיעה להודו?"? שם, עמ' 10
"מקורות ההשראה שלי הן, אם כן, אימהות הנאבקות בתוך עצמן עם ניסיונן להתהוות כ"אימהות", מחפשות בנואשות את השביל הפנימי והמעשי ל"אימהות טובה" שם, עמ' 10
פלגי-הקר חוקרת על ידי ניתוח של דמות-האם ביצירות ספרות (מייקל קנינגהם 2001 השעוֹת, ודולי סיטי של אורלי קסטל-בלום, 1992) – שמציגות את שתי האפשרויות, ובוחנת את הקושי בעמדה המקובלת כלפי האימהות: "... את הכשל המובנה בתוך העמדה הרגשית, החברתית והתיאורטית שלנו כלפי האימהוּת". פלגי-הקר מזהה כישלון להתרווח בעמדת האם "שהפנטזיה היא לראותה כטבעית ומובנת מאליה, פנטזיה זו מובילה בין השאר לסטריאוטיפ הקיים בדבר הפיצול בין דימוי האם הטובה והאם הרעה" שם, עמ' 13.
"מי היא, אם כן, האם הטובה ומי הרעה? זו הנצמדת לילדה או זו העוזבת אותו? זו החותכת אותו או זו ה"חותכת ממנו"? דמויות קיצוניות אלה יש בהן כדי להאיר את המבוכה והבלבול בתוך נפשה של האם." ענת פלגי-הקר 2005 מאי-מהות לאימהות עמ' 13
פלגי-הקר מבקשת להציג בספר זה את הדטרמיניזם של תהליך התפתחותה של האימהוּת ... "כאשר נקודת הזינוק זהה - העדר אפשרות לחשוב על האימהוּת מתוך נקודת המבט של האם". תוך התבוננות בדמויות האימהוֹת ביצירות הספרות, היא מבקשת להצביע על מורכבות החוויה האנושית המחפשת לה ממד חדש של חשיבה על המתרחש בקרבן - בין גופן לנפשן, בינן לבין עצמן, ובינן לסביבתן.
פלגי-הקר סבורה שעדיין לא נמצאה הנוסחה הגואלת שבעזרתה, תוכל האם ליצור עבור ילדיה ועבור עצמה חוויה נפשית חדשה מורכבת ומתפתחת. היא מנסה להציע דרך שתאפשר חיבור במקום חיתוך - דרך שלישית לחיפוש אחר המהות האימהית והאפשרות לממשה.
קטונתי מלהחליט אם נשים אכן מצוידות במנגנונים רגשיים יחודיים להן, כאלה הדרושים ומתאימים לגידול ילדים, אך התבוננות בהיסטוריה של התרבות, מעידה כי גורמים רבים – דתיים, כלכליים חברתיים וגם רגשות עזים דוגמת קנאה, תחרות ושנאה – יש בהם כדי להאפיל על רגשי האימהות הטבעיים – עד כדי פגיעה בטובת הילדים אם לא פגיעה ממשית בחייהם.
החל מראשית המאה העשרים ועוד יותר במאה העשרים ואחת מתקבלת הדעה ש"התחכום החברתי הנדרש מאדם בן ימינו הוא תופעה אבולוציונית שלא נודעה קודם לכן, ואינה בתחום יכולתו של שום יצור אחר. " למפרט, נפש ערומה עמ' 34 כי הורות ואימהות אינן עניין פשוט שציווי דתי, המסורת, והאינטואיציה בלבד יכולים לתת מענה ראוי, במבחן האקטואליה.
וכך, ייתכן שמסתמן שיפור במצבם של הילדים – שכן טובת הילד אינה עוד דאגתה הבלעדית של האישה האם. ועוד, החברה רואה את עצמה מחויבת לטובת הילד – בין שמשפחתו, הוריו, אמו – יכולים להבטיח זאת ובין שיש לסייע להם בכך. אמנת זכויות הילד משנתת 1989 – שהתקבלה על ידי כל המדינות קובעת שהמדינות צריכות לספק להורים את התמיכה הדרושה כדי שיוכלו לתת לילדיהם איכות חיים ראויה:
"בהיותן משוכנעות כי המשפחה, כקבוצת היסוד של החברה וכסביבה הטבעית להתפתחותם ורווחתם של כל חבריה, ובפרט של הילדים, מן ההכרח כי יובטחו לה הגנה וסיוע, ככל הנדרש, כך שתוכל לשאת במלוא אחריותה במסגרת הקהילה." המבוא לאמנת האו"ם 1989
רשומות
