מה בבלוג ולמה?

מטרות הבלוג להביא לידיעתכם מידע מגוון על זכויות הילד. בכוונתי לשתף אתכם, ילדים הורים ומורים - בידע ומידע שאספתי במשך 20 שנות פעילות אקדמית וציבורית בתחומים שונים של זכויות הילד בעיקר בתחום החינוך והכשרת מורים במכללת סמינר הקבוצים בתל-אביב, באגודה הבינלאומית לזכויות הילד ובועד הישראלי למען יוניסף. כפעילה וחוקרת של זכויות הילד אני מייחסת חשיבות רבה להעלאת אמנת זכויות הילד על סדר היום של אנשי חינוך, חברי-כנסת בשדולה למען הילד, ובין הורים וילדים.בלוג זה- אמור להיות כתובת לילדים, הורים ומורים שרוצים לדעת יותר על זכויות הילדים בישראל ובעולם.



בקרוב תמצאו בבלוג:



- מאמרים והמלצות על ספרים ותוכניות לימודים ומערכי-שיעור המאפשרים שילוב של אמנת זכויות הילד בתוכנית הלימודים.

- רשימת כתובות של ארגונים שעוזרים לילדים במצוקה

- פינה לציורים שירים וסיפורים של ילדים

- אירועי אקטואליה: קטעי עיתונים ותגובות והארות הנוגעות לזכויות הילד



כתובת לשליחת מכתבים וציורים – e-mail: rina.yitzhaki@gmail.com

יום שלישי, 25 בנובמבר 2014

מולו וצגאי



רינה וידידיה יצחקי
מולו וצג'גאי מאת תמר ורטה-זהבי, רונית רוזנטל, מאיירת סילביה כַּבִּיבּ        כנרת בית הוצאה לאור   
מוּלוּ וְצָ'גַאי ?

זהו סיפור על שני ילדים שחורים, שמתרחש באפריקה. מולו וצ'גאי, הם תאומים, ילדה וילד, שחיו בכפר קטן באפריקה. הסיפור שלהם קורה לאלפי ילדים אפריקנים בגלל מלחמות בין השבטים ובין המדינות. כמו כל הילדים בעולם גם הם צריכים לאכול ולשתות, הם נהנים לשחק, להשתולל ואוהבים את הוריהם.
בלילה אחד הכל  מתפרק. הכפר עולה באש ומולו וצ'גאי בורחים לכפר הקרוב, בו גר סבא שלהם. לאחר שבועות אחדים של שקט ושמחה בחיק המשפחה הם שוב צריכים לברוח – הפעם, אבא נשאר להגן על הכפר ואמא מכינה את הילדים לדרך שבה הם ילכו. איך מתכוננים לדרך הזו? מולו וצ'גאי מבוהלים ומפחדים.
ובאפריקה כמו באפריקה. הם הולכים לזקנה חכמה, ספק מכשפה ספק קוסמת, שמעניקה להם אמונה בכוחם. ראשית כל "משקה-אומץ". ואז, קמיעות שאמרות לעזור בדרך הקשה שלפניהם. "מה יכול לקרות בדרך?" - חושבים מולו וצ'גאי?  "העצם הזאת" אומרת הזקנה החכמה, תעזור ותבריח חיות רעות. "והאבן הזאת" – תבריח את החיילים. וכך מצוידים בקמיעות ושותים עו כוס של "משקה-אומץ" הם יוצאים לדרך, לבדם.
לאן הם הולכים? האם יגיעו בשלום? – הסופרת תָּמָר וֵרֵטֶה-זֶהָבִי   דואגת להרגיע את הקוראים: "הם יגיעו בשלום", זה יהיה בסדר.
זהו סיפור שמבוסס על אירועי אמת שסיפרו לתמר –  גָ'רָמֶה אִימָאם; קָסֵטֶה זֶרְסֵנַאי; דָנִיֵּאל יוֹהָנֵס; עַבְּדוּ אָדָם – שלמדו עברית אצל תמר.
אבל זהו גם סיפור חניכה. סיפור על ילדים שצריכים להתגבר על קשיים. דרכם להתגבר על הקושי היא בשיתוף פעולה, זו עם זה. הם מגייסים את הידע שקבלו מאבא ואמא, ומגלים תבונה ותחכום. ברגע קשה, כשהם עומדים מול חייל שמאיים עליהם, הם מצליחים להתל בו מבלי להשתמש בקמיע שיש להם, אלא בחוכמתם. לאחר שעברו בהצלחה את הגבול, כשהם מגלים שאינם יודעים את שפת הארץ החדשה אליה הגיעו, הם מתקשרים בעזרת ציורים.
הסיפור מביא אל הילדים הקוראים אפריקה אחרת. לא זאת של הג'ונגלים וחיות הפרא בלבד, אלא זאת שגדלים בה ילדים, שקל לנו להזדהות אתם ולהתחבר לחוויות העוברות עליהם. מולו וצ'גאי הם ילדים שאפשר לאהוב אותם, ולרצות להיות חברים שלהם. אבל הם גם ילדים פליטים כאלה שמגיעים גם אלינו לישראל. לאחר דרך קשה הם צריכים להתמודד עם מציאות חדשה. הקוראים הצעירים והוריהם – אנחנו – יכולים להקל עליהם. איך? זה נושא לשיחה ולמחשבה אחרי קריאת הסיפור.
זהו סיפור יפה, מותח, שדרך גיבוריו  - מולו וצ'גאי – אנחנו יודעים הרבה על הקורה באפריקה הרחוקה, הענייה והמוכה במלחמות. הסוף מצד אחד שמח ... הם מצליחים, ומצד שני עצוב – לא יודעים מה גורלם של אבא ואמא. אולי הם גם יגיעו?...

מולו וצ'גאי


יום שלישי, 18 בנובמבר 2014

25 שנה לאמנת זכויות הילד

הי!


ב - 20 לנובמבר 2014 מציינים בכל העולם



  25 שנה לאמנת זכויות הילד


מדינת שראל אשררה את האמנה בשנת 1991, אך עדיין לא



נתנה לכך ביטוי בחקיקה מסודרת. 



מהיום - אקדיש לעניין זה כמה שורות שיבהירו את חשיבות


 האמנה  ועיגונה בחוק הישראלי.




http://www.youtube.com/watch?v=ZEhPXGpWuFE

עוד שנה לאמנת זכויות הילד. לארגונים המגוננים על ילדים יש עדיין הרבה מאוד עבודה. הפרת זכויות הילדים מתרחשת במקומות רבים כולל המדינות המתועשות, ובהן גם מדינת ישראל. 
אלה הילדים של כולנו!
אלה הילדים שמחר נרצה שיהיו אזרחים טובים.


עוד שנה לאמנת זכויות הילד. לארגונים המגוננים על ילדים יש עדיין



הרבה מאוד עבודה. הפרת זכויות הילדים מתרחשת



במקומות רבים כולל המדינות המתועשות. אלה הילדים של כולנו. אלה



הילדים שמחר נרצה שיהיו אזרחים טובים.



יום שבת, 9 באוגוסט 2014

רינה יצחקי על :
ניר של כוכבים ופרחים / אמנון ורנר
מדובר בספור לילדים, גיבורו ניר הוא בנו של הסופר, שנהרג בעת שירותו הצבאי. כפי שתראו בדף האחרון של הספר, מתחת לתמונה. בבחירה לתאר את ניר כילד בן שש, ורנר משתף אותנו בתחושת ההחמצה של הורים שילדם לא זכה להיות גדול...
את הרצון "להיות גדול" – שאינו רצונם של ילדים בלבד, אלא גם רצונם של כל ההורים: לראות את ילדיהם גדלים ומתבגרים הוא מייחס לילד בן ה – 6 ומתאר אותו כמאפיין של ילדים רבים שרואים את עצמם גדולים, הוא מעביר את כאבו  של האב אל משאת נפשו של הילד.
מעניין לבחון ספר שמוקדש לבן שנפל אך מביא אותו אל הקורא הצעיר כפי שהוא היה כילד. וזה המכנה המשותף לכל החיילים שנפלו. כולם היו ילדים. ניר, אינו "גיבור חיל", הוא ילד שרוצה "להיות גדול" ומאמין שהוא כבר גדול, הוא עולה לכיתה א'! ובבקשה - שלא יקראו לי "קטנצ'יק".
הילד מאופיין בלשונו ובהתנהגותו. בלשונו? המספר הוא הילד והוא מדבר בגוף ראשון יחיד, שמעניק לו אותנטיות ומאפשר שפה של ילדים ועם זאת שפה נקייה ואמינה.  והתנהגותו? הוא ילד סקרן ו"חתרן". הוא עובר ביודעין על הכללים, לא מתוך התגרות או מרדנות אלא כדי להוכיח לעצמו ולאחרים שהוא "גדול". זה אינו מעשה קונדס. הילד נסחף לעשות משהו שמותר "רק לגדולים". הוא יוצא לטייל מחוץ לגבולות הקיבוץ שנמצא בנגב, בו הוא חי. מודע לקושי האמתי של המצב, הוא מסמן לעצמו את כיוון ההליכה על מנת שיוכל לחזור. הוא אפילו מודע לצורך לחזור לפני שיחשיך. יחד עם הרצון להוכיח יכולת הוא נהנה מן החוויה עצמה. ילד שאוהב את החול הזך של המדבר ומחפש בו פרחים. ילד שנהנה להתבונן בכוכבים. במין שכרון חושים הוא ממשיך ומתרחק מן הקיבוץ... מטפס על גבעה בעקבות צב... מתעייף, יושב לנוח ו...נרדם. בינתיים יורד הערב וכשהוא מתעורר הוא אינו יודע לאן עליו ללכת. וורנר מאפשר לילד לגלות רגשות של פחד, גם כשהוא מבקש להוכיח כי הוא כבר גדול. שוב חוזר המבחן "אני מפחד" או "אני גדול ואמיץ"?!  ואז מגיעים אליו קולות המחפשים אותו... אחיו הגדול שצועק את שמו: "ניר, ניר... ני – יר..." וניר מציין לעצמו בסיפוק שאחיו הגדול בכל זאת אוהב אותו..."הוא בטח דואג לי". ועונה לקריאתו. יש יופי רב בפגישה בין האח הגדול "הכועס" לבין ניר. והנה דווקא עכשיו, יחד עם אחיו הגדול, בדרך חזרה מזדמנת לו לניר הזדמנות פז להוכיח שהוא "לא קטנצ'יק"... ברגע של מבוכה הוא זה שיודע לכוון את ההליכה אל הקבוץ על פי הכוכבים שהוא מכיר. וכך ניצל כבודו.
סיפור ללא הטפת מוסר. את תפקיד המבוגר האחראי וורנר מעביר אל האח הגדול בן ה - 14  ובכך עוקף את הסטריאוטיפ של מבוגרים מול ילדים... ומשאיר את המבוגרים הדואגים ברקע.  זוהי הרפתקה שמשקפת את עולמו הפנימי של ניר בן ה – 6. שנותנת לגיטימציה ל"הפרת כללי המשחק" ועם זאת משכנעת בעליל שהעסק לא ממש כדאי. בעולם שוורנר בורא לניר, אפשר לספוג את הסקרנות ואת הצורך של ניר "לטייל "מחוץ לגדר הקיבוץ. הוא אפילו מדגיש את השער האדום והיפה. וככה זה עם שער הוא מאפשר סגירה ופתיחה. וזה נושא חינוכי ערכי שיכולים ההורים או המורים והגננות לפתח בעקבות קריאת הסיפור.
וחובה נעימה לציין את איוריו של יעקב גוטרמן שמלווים את הסיפור ומשלימים אותו בקו ובצבע.