מה בבלוג ולמה?

מטרות הבלוג להביא לידיעתכם מידע מגוון על זכויות הילד. בכוונתי לשתף אתכם, ילדים הורים ומורים - בידע ומידע שאספתי במשך 20 שנות פעילות אקדמית וציבורית בתחומים שונים של זכויות הילד בעיקר בתחום החינוך והכשרת מורים במכללת סמינר הקבוצים בתל-אביב, באגודה הבינלאומית לזכויות הילד ובועד הישראלי למען יוניסף. כפעילה וחוקרת של זכויות הילד אני מייחסת חשיבות רבה להעלאת אמנת זכויות הילד על סדר היום של אנשי חינוך, חברי-כנסת בשדולה למען הילד, ובין הורים וילדים.בלוג זה- אמור להיות כתובת לילדים, הורים ומורים שרוצים לדעת יותר על זכויות הילדים בישראל ובעולם.



בקרוב תמצאו בבלוג:



- מאמרים והמלצות על ספרים ותוכניות לימודים ומערכי-שיעור המאפשרים שילוב של אמנת זכויות הילד בתוכנית הלימודים.

- רשימת כתובות של ארגונים שעוזרים לילדים במצוקה

- פינה לציורים שירים וסיפורים של ילדים

- אירועי אקטואליה: קטעי עיתונים ותגובות והארות הנוגעות לזכויות הילד



כתובת לשליחת מכתבים וציורים – e-mail: rina.yitzhaki@gmail.com

יום שישי, 9 בינואר 2015

כופרת מוסרית למופת / רינה יצחקי

כופרת מוסרית למופת רינה יצחקי 2008
אייאן חירסי עלי, כופרת, כנרת, זמורה, ביתן, 2008,

מה מביא אישה צעירה, סופרת, חוקרת, מדינאית למַתֵג את עצמה ככופרת?
ואילו הייתי דתית – עד כמה דתית הייתי? מתוך שאיפה לשלמות (כפרפקציוניסטית ללא תקנה) – מן הסתם הייתי מבקשת להיות מאמינה טובה ככל האפשר. מצב דתי כזה – משתלט על כל תחומי החיים, וגורם לתחושה ולידיעה כי אין מקום, אין פינה "לא דתית" כשאת דתית, ואין דרך להשתחרר מן המחויבות עד שעבוד למצוות, להלכות, ולזקנים. מידה מסוימת של עצמאות שיש בי, הייתה מכבידה עלי בקבלת דעות שלא הבנתי את טעמן, ואני עצמי לא הייתי שותפה לקבלתן. הקושי העיקרי בעיני טמון דווקא בטוטאליות ובתלות המוחלטת.
בהיותי מאוד עצמאית וסקרנית, הקושי העיקרי טמון בידיעה, שלהיות מאמינה טובה, פירושו לוותר על החירות, בהנחה שילדים שנולדים אל חיק הדת – כל דת – אינם חופשיים לבחור באופציה הדתית, פירושו לוותר על חופש בכלל ועל חופש המחשבה בפרט. האם הייתי יכולה להאמין מבלי לשאול שאלות?... האם בתנאים כאלה בכלל מתפתחות עצמאות וסקרנות?

"כופרת" הוא עדות אישית, שבמרכזה סיפורה של ילדה סומאלית, שמאפיין ככל הנראה את חייהן של ילדות ומשפחות רבות בארץ מיוסרת זו.


המדינה המזרחית ביותר באפריקה ואחת העניות ביותר, וארצות 
אחרות באפריקה, אליהן נדדה כפליטה. בעדותה, היא מתארת ומאפיינת את החינוך המשפחתי והמוסדי שהיא אחותה ואחיה קבלו. הבית ובית הספר מצטיינים בענישה גופנית והשפלה ללא גבול, שבשיאן טקס אכזרי לכריתת הדגדגן, (מתקרא "מילת נשים" כדי לשוות לו ערך דתי מקובל בתרבות) הטקס נערך על ידי הסבתה, כמובן בבית ולא בבית חולים לכל שלושת הילדים, ונוסף לזאת - נישואים כפויים. אייאן חירסי בורחת מגורלה להולנד בה היא מקבלת מקלט מדיני. ומאוחר יותר אף נבחרת לפרלמנט ההולנדי, ויוצרת יחד עם הבמאי תיאו ואן גוך - את הסרט "כניעה" –

 שמביא לרציחתו האכזרית של ואן גוך ולרדיפה, תוך איום על חייה של איאן תירסי עלי עצמה, וגם למהומות אתניות דתיות ברחבי הולנד. למיטב הבנתי, מעורר סיפורה צורך דחוף לבחינת המשנה הפוליטית והיחס של החברה ה"נאורה" – אירופאית, מערבית, דמוקרטית, הומניסטית - אל הבעיות שמתעוררות עם גלי ההגירה, הבריחה והפליטים המגיעים אלינו, ומול מאמצי ההשתלטות של האיסלאם הפונדמנטליסטי, עם המשמעות המעשית של רב-תרבותיות.

כתב העת "יהדות חופשית" עוסק מזה שנים בהיבטים רבים ומגוונים של יהדות חילונית. הפעם ברצוני לארח אצלנו סופרת/כופרת שהאירה את עיניי בעדותה המרתקת על תהליך חילון. (אולי  תמציאו מקבילה להתחרדות?!)

בספרה של אייאן חירסי עלי היא משתפת אותנו בכמה תהליכים שמתרחשים ומשתלבים זה בזה.
·       תהליך גדילה והתפתחות מילדות לבגרות
·       המעבר מדפוסי-חיים של חברה שבטית באפריקה – פאגנית - פנאטית - מסורתית לאלה של חברה מודרנית באירופה וארצות הברית.
·       מהשכלה אלמנטארית ומוגבלת – להרחבת אופקים ברמה אקדמית גבוהה
·       תהליך ההתפכחות מאמונה מוחלטת לספקנות ולאתיאיזם
·       תהליך התפתחות התודעה הפמיניסטית – מהמקום שיועד לה כאישה נחותה בחברה פטריארכאלית פאנאטית, למנהיגה במדינה דמוקרטית
·       מדיכוי קיצוני לחירות אישית – מתלות מוחלטת לאוטונומיה, מאישה נשלטת – למנהיגה.
בוודאי לא ציינתי את כל התהליכים, אך נראה, שאייאן מצוידת במגפי קפיצת הדרך... תהליכים אלה, שנמשכים בדרך כלל מאות שנים, מתרחשים כאן, באדם אחד, באשה אחת, בדור אחד – במהלך חייה –  החל מילדות במשפחה שבטית בסומליה, המשך ברדיפה ובריחה - הגירה ונדודים - בארצות אפריקה, ועד לקבלת מקלט מדיני כפליטה בהולנד, רכישת השכלה גבוהה, והפעלת שיקול דעת מושכל לגבי הדרך והערכים החשובים לה. עד היבחרה כחברת פרלמנט בהולנד – וגירוש נוסף מהולנד לארה"ב, שם היא חיה היום, תחת איום מתמיד על חייה  - והיא רק בת ארבעים.
לבד מסיפורי ילדותה בסומליה, שמהווים עבורי כחוקרת את זכויות הילד ומעמדו בחברה, עניין מיוחד, כאשר הם מעבירים מול עיניי ילדות בלתי אפשרית, מאויימת, מוכה ומנוצלת, ילדות שלא רציתי מעולם להאמין בקיומה, מתארת אייאן חירסי עלי  את דרכה מאמונה שלמה ומוחלטת, בהתחלה תמימה ואחר כך מושכלת, מאמונה ב"אללה שאין שני לו" – להרהורי כפירה  ועד לכפירה מוחלטת.
"חשבתי רבות על אלוהים, כיצד לשאת חן בעיניו, ועל היופי שבצייתנות ובכניעה. ניסיתי לדומם את מוחי עד שיהפוך לשרת פשוט של רצונו של אללה ושל דברי הקוראן. אבל נראה שמוחי התעקש לסטות מדרך הישר" עמ' 122

אייאן פותחת בפנינו את עולמה הפנימי, הרגשי מתוך התנסותה האישית בתהליך חילוּן ייחודי ואישי, שמקפל בתוכו תהליכים מורכבים ומתמשכים של מעבר ממצב דתי פונדמנטליסטי לחירות מוחלטת מדת. התהליך הזה, מקביל להשתחררותה מן החינוך הסמכותי הקפדני, ממשמעת וצייתנות כילדה וכאישה, אל חיים עצמאיים. מחיים של תלות מוחלטת למנהיגות. ממסורתיות למודרניות.

אייאן חושפת את האירועים שהשפיעו עליה, והוליכו אותה לחקר הקוראן, בֵּרוּר שמעורר סימני-שאלה רבים שמטרידים אותה ומערערים את אמונתה. יחד איתם עולות גם הספקנות והתהייה הרציונאלית על מהות האל וקדושתו המוחלטת:
"היה לי צורך להתעמק בשורשי אמונתי. כל הנערות האחרות הסתפקו בקבלת חוקי הדת שלנו כלשונם, אבל אני הרגשתי צורך להבין אותם...היה לי צורך להשתכנע שהאיסלאם אמת". עמ' 133

דווקא הפעילות הדתית וההכוונה הגורפת אל הדת, שדומה יותר לתעמולה  מאשר ללימודי דת -  שהיא חוותה כילדה וכנערה – פעילותם של "האחים המוסלמים", בתי הספר לקוראן, דרכי ההוראה הפשטניים, שטיפת המוח - הם אלה שממעוררים את הספקות.

דווקא בני אדם שדבר האמונה בפיהם אך לא בהתנהגותם – הם שמביאים את אייאן להתבונן בחייה ולבחון אותם שוב ושוב. בגיל 17 אייאן נכנסת לוויכוח גלוי עם המרצה המבוקש ביותר בקהילה בּוֹקוּל סָאוּם, שלדבריה היה פנאטי, אפילו בקנה מידה של קנאי דת. הויכוח הסתיים בצעקה של בוקול סאום:
"אסור לך לפקפק בדברי אללה! כוונתו נסתרת. השטן מדבר אלייך, ילדה! שבי מיד!" עמ' 135

אייאן כמו כל הילדים  בסביבתה, וגם המבוגרים, נתונה להטפה ולשטיפת מוח מתמדת. אמה מביאה לה "מוּעֲלִים", מורה, שילמד אותה את עיקרי האיסלאם, שולחת אותה ל"מַדְרָשָׂה" בית ספר לקוראן, בו -
"על כל שגיאה חוטפים מכה על הידיים או על הרגליים עם מקל דק וחד. בשביל אייאן, מכות הן עניין שבשגרה, עניין  נורמטיבי, והיא עוברת מהמכות ללמידה כאילו חד הם.) לא היה שום דיון במשמעות. לעתים קרובות לא היה לנו מושג מה פירוש המילים." עמ' 98
כך מעידה הילדה הסומלית הקטנה, לא ממש לומדים אין הסברים, נימוקים, דיוניים אלא שינון, אין לבטים אלא אמיתות ברורות והחלטיות. אין מקום לערער או לו רק להרהר על הכתוב.
אייאן שנמצאת תחת השפעה של מורה כריזמטית ביותר לקוראן האחות עזיזה, מאמצת לעצמה מרצון את תכונותיה:
"רציתי להיות כמו האחות עזיזה. רציתי להיות טהורה, וטובה, ולשרת את אללה, התחלתי להתפלל חמש פעמים ביום... רציתי להבין טוב יותר כיצד לחיות את החיים שאללה, הצודק לאין שיעור, רוצה שאחיה" עמ' 112
מעבר לרצון התמים הזה אייאן נסחפת בהתעלות נפשית רליגיוזית ומרגשת:
"אני הייתי כוכב אלוהים. כשפשטתי את יד, הרגשתי שאני יכולה לעוף" עמ' 112
אולם, אינטואיציה נדירה של צדק - אינה נותנת לאיאן להמשיך ולקבל את הקוראן וציוויו כפשוטו.
"האחות עזיזה אמרה לנו שחובתנו לְאַסְלֵם את בנות כיתתנו הנוצריות...
ניגשתי אל האחות עזיזה ואמרתי,
"הבנות האחרות מסרבות להתאסלם. הוריהן לימדו אותן דתות אחרות. זאת לא אשמתן, ואני לא חושבת שזה הוגן שהן תישרפנה בגיהינום." ... כל הנושא הטריד אותי. אם אללה ברא אותנו, ולפני לידתנו הוא קבע אם נמצא את מנוחתנו בגן-עדן או בגיהינום, למה עלינו לטרוח לנסות להמיר את דתן של הבנות האלה, שגם אותן ברא אלוהים כמות שהן?" עמ' 113-114
לא הקושי הממשי הכרוך בשמירת המצוות ובמספר התפילות הרב מעורר את הרהורי הכפירה, ולא הכאב והסבל, וגם לא מנהייה אחר מנעמי החיים. אייאן, ספק ילדה ספק נערה, כופרת משום תחושת אי צדק שהולכת ומתגברת בה נוכח אירועים כאלה ואחרים (משפחתיים או מדיניים) תחושת הצדק והמחויבות האישית שלה מכוונים את פעילותה תוך סיכון, וּוויתור מוחלט על נוחות אישית.
"... אם אללה הוא כול-יכול ורב עוצמה, מדוע אינו הופך פשוט את הכופרים למאמינים ושולח אותם לגן-עדן?" עמ' 123
אייאן יוצאת להציל את בני משפחתה מן הקרבות בסומליה תוך סיכון רב. היא עושה זאת בהצלחה, אך המראות שהיא רואה - הלחימה, ההרג מחזקים את ספקותיה בקדושתו  וצדקתו של האל. התובנות של אייאן מביאות אותה לחשיבה והבנה שלא יעלו על הדעת במקום, בזמן ובחברה בה היא חיה. חברה בה, כל ערעור ושאלה או שינויים בהתנהגות הנגזרים מהם גורמים לנידוי ולהשפלה נוראים. השמלה שעליה ללבוש אינה שאלה של אופנה זו שאלת חיים ומוות. היא מסמלת ואולי גם מסמנת את לובשת השמלה כ"אחת משלנו" שהולכת בתלם - או - כמורדת / כופרת שאין לה מקום בחברה.
בתהליך ההתפכחות של אייאן כרוך תהליך מכאיב של התנתקות מהמשפחה שלגביה היא חשה אחריות ואהבה רבה. הכבוד שהיא רוחשת לאביה אינו מאפשר לה להתנגד לחתן שהוא מביא לה והכרתה הצלולה אינה מאפשרת לה לקבל את הבעל שאביה "בחר" לה.
"אמרתי: אני לא מתכוונת להינשא לאדם זר!" ... - אבל אפילו לא פגשתי אותו!" יללתי. עמ' 214  
"אתה אב לבנות ואני מחפש כלה"... והשניים התהלכו במסגד והכריזו על השידוך הנפלא, מתת אלוהים... כלל לא עלה בדעתם לשאול מה אני חושבת." עמ' 215
תחושת הצדק והאמונה בעצמה, הביטחון שזה לא מגיע לה הם שמוליכים אותה אל מחוץ לחברה המדכאת. בדומה לברון מינכהאוזן[1], אייאן מחלצת את עצמה מן הבור. וזו מלאכה מורכבת ומסוכנת.
השבט כולו, בני המשפחה המורחבת לדורותיה ולמקומותיה, נזעקים נגדה כפי שהיו במקרה אחר נזעקים לעזרתה אילו נפגעה. "נזעקים נגדה" זה לא רק במילים או בשכנוע "נזעקים נגדה" פירושו ממש להכותה נפש, ולהורגה. דינם של כופרים על פי הקוראן הוא מוות. את הרדיפה המאורגנת הזאת,  אייאן חוותה שוב ושוב. ככל שאייאן מתבגרת, היא יותר ביקורתית כלפי האיסלאם:
"זה לא חייב להיות כך. המערב עבר תקופות של מלחמה ורדיפות דתיות, אבל אחר כך החברה נחלצה מאחיזתה של הדת המאורגנת... למעשה , חשבתי, יש לנו מזל: יש עכשיו ספרים רבים כל כך שמוסלמים יכולים לקרוא ולעשות את הקפיצה אל הנאורות, בדיוק כמו שעשו היפנים... כדי שאוכל לחשוב כך הייתי צריכה לבצע את הקפיצה[2] ולהאמין שהקוראן הוא יחסי – לא מוחלט, לא הברות שהגה אלוהים כלשונן, אלא רק ספר. הייתי צריכה להכחיש את תפיסת הגיהינום שמוראו גרם לי תמיד לחשוש מביקורת כלשהי על האיסלאם" עמ' 335
הכפירה הרציונאלית:
 מפעם לפעם מתחזקת דעתה בדבר הטעות הנוראה – העובדה שהאיסלאם לא מוכן ואינו עובר תהליך של הארה (enlightenment) התהליך שדתות אחרות עברו ובכך הצליחו להתגבר על מלחמות בלתי פוסקות ביניהן ולהגיע לקדמה והתפתחות, האיסלאם אינו מוכן לעבור. האחים המוסלמים מושכים את האיסלאם אל עברו הקדום.

אייאן מגלה גם אינטואיציה הומאנית: הספקות הטורדים אותה אינם תולדה בלעדית של הקושי והסבל שהם מנת חלקה, האמפתיה אל סבלם של אחרים, היא שחושפת בפניה את יחסו של האסלאם אל לא מוסלמים, ולגלות חמלה.
"... הייתי חושבת: למה? אם אלוהים וחנון מדוע הוא דורש לתלות את ברואיו בפומבי? אם הוא רחום, מדוע על הכופרים לרשת גיהינום? אם אללה הוא כול-יכול ורב עוצמה, מדוע אינו הופך פשוט את הכופרים למאמינים ושולח אותם לגן-עדן?" עמ' 123
הכפירה העקרונית מוסרית 
כופר-בעיקר דינו מוות. במבחן הדיפרנציאל הסמנטי[3] המושג כפירה היה מקבל קונוטציה שלילית. אך הצרוף הלשוני הזה – נכנס לשפה בתחומים שונים ולאו דווקא דתיים – הוא  מודבק לנונקונפורמיסטים, למי שאינם הולכים בתלם שמתווה להם החברה, האמונה. כופר הוא מי שמגלה, מעורבות, יוזמה, בקורת וסקרנות. במחשבה נוספת – כופר הוא מי שמגלה חשיבה עצמאית מקורית. מי שמעז להציע פתרונות חדשים, מי ששואל שאלות, מי שמבקש להבין את הסיבות והמניעים, שאילת שאלות היא המצב הטוב ביותר ללמידה ולהתפתחות. מכאן, שללא "כפירה",בֵּרוּר,ספקנות, וחקירה – אין בעצם התפתחות. וכבר שמענו ש"חדש אסור מן התורה".

המצב הדתי כגורם מעכב בהתפתחות הפרט ובהתפתחות החשיבה הקולקטיבית, המצב הדתי של האסלאם הפונדמנטליסטי , ההולך ומשתלט על מדינות אפריקה כמו סומליה, אתיופיה קניה ואחריות, אינו מכיר בכל אלטרנטיבה דתית  ותרבותית ואף אוסר על מגע איתה או חשיפה אליה, גורם למאמיניו לחיות בעולם הרמטי בו אין יוצא ואין בא, יש פחד וחסימה מפני קבלת השפעות או זרימה הדדית של רעיונות ומפני היכולת לתת ביטוי למחשבות ורעיונות עצמאיים, המכוונים להבנת אושיות הקיום של היחיד והקבוצה אליה הוא משתייך. חשיפה למדעים – עלולה לערער את האמונה באֵל כל יכול. זה עולם שמתעלם מן השונות האינדיבידואלית, מן  ההבדל בין ילדים ומבוגרים ומצרכיהם הייחודיים של ילדים על מנת להתפתח, ולממש את הפוטנציאל הגלום בהם. האפשרות לשאול, לבחון, לבאר הן מיומנויות חשיבה גבוהות לעומת האימה והפחד שמכריחים בני אדם – צעירים במיוחד להתנהג "כראוי".
"(א)מָא לימדה אותנו לומר אמת כי אחרת ניענש ונגיע לגיהינום.
  אבינו לימד אותנו להיות ישרים כי האמת טובה בזכות עצמה"
עמ' 63
האבחנה הזאת אינה מתמצית בהבדלי הגישה של אמא ואבא. היא משקפת עמדה שרווחת בחינוך – הביתי המוסדי והקהילתי – שבכולם שלטת גישתה של האם. עמדה זו החותרת להשיג את הנאמנות המוחלטת לדת – איסלאם ונצרות[4]  כאחד – על ידי הפחדה ואיומים. תופעה זו – שמקורה לא רק בחינוך הדתי, אלא במקורות הדת עצמה, בקוראן - פוגעת בהתפתחות השיפוט המוסרי אצל הילד. כפי שקבע קולברג[5] – השלב הנמוך ביותר של התנהגות מוסרית נובע מפחד מפני העונש הצפוי, ואילו השלב הגבוה מקורו בתובנה עמוקה של ערכי יסוד. קולברג מתנגד להטפה וקורא לפיתוח של כושר השיפוט הרציונאלי, בצורה מוּבְנֵית, על ידי הצגת דילמות מוסריות כחלק מתוכנית הלימודים. מתוך הנחה שפיתוח זה הוא המפְתֵח לעיצוב עצמאי של ערכי המוסר בעלי אופי אוניברסלי.

שיטתו החינוכית של האיסלאם, פוגעת בהתפתחות של מיקוד שליטה פנימי, מצמצמת ומגבילה את מושג האחריות ואת  אחריותו של היחיד לגורלו, ומציגה במקומם את המזל, הגורל ואצבע אלוהים. גישה שמגדלת אנשים שנסחפים בקלות אחר מנהיג חזק – שמחליף עבורם את דמות האב הסמכותי. כולכם בוודאי ראיתם את ה"הנחשול", – מן המפורסמות הוא שילדים לאבות סמכותיים מחפשים בהתבגרותם מנהיג חזק שאליו הם מעבירים את נאמנותם המבוססת על כניעה ותלות.

שיטת החינוך של האסלאם - אינה אלא יצירה של המונים נבערים מדעת. מדאיג ביותר האופן שבו בונה האיסלאם את ערכי הרוח – במיוחד בשנים המעצבות ומכוננות:
"שמענו הכול על אודות הגיהינום. זה היה עיסוקו העיקרי של בית הספר לקוראן:      הגיהינום וכל הטעויות העלולות להוביל אותנו לשם. הקוראן, מונה את עינויי הגיהינום בפירוט מוחשי: פצעים, מים רותחים, עור מתקלף, בשר חרוך... אש התמיד שורפת אותך לנצח נצחים... הפרטים האלה מהממים אותך, מוודאים שתציית". עמ' 106-107 
מתוך עניין מיוחד שיש לי בתולדות הילדות ומעמדם של ילדים בחברה, קראתי את הפרקים הראשונים בשקיקה, ואט אט התגברו בי הכאב והחרדה נוכח שיטות החינוך שמשתקפות מן החינוך הזה. המודעות לסבל של הילדים והידיעה, לאן חינוך כזה מוביל. הידיעה שהחינוך הדתי פוגע ומגביל את התפתחותם של הילדים – שהוא מנוגד לתפישת החינוך האיכותי[6] שמטרתה  העיקרית היא פיתוח מלוא הפוטנציאל הגלום בילד.
מעבר לשאלת החינוך, ומעבר לפגיעה בבריאות הגוף והנפש, ובזכויות היסוד של הילדים - במישור החברתי פוליטי - המונים נבערים מדעת ונשלטים על ידי מוסכמות – מפחידים ומאיימים על עצם הקיום.
מה היה לאייאן לומר על כך?
אייאן הצעירה, מייחסת את החינוך הנוקשה לקוראן ולממסד הדתי. לאור ספקותיה והסתייגויותיה, היא בודקת ומשווה את הכתוב בקוראן אל הכתוב בחֲדִית – הפרשנות לקוראן. היא מוצאת שחלק ניכר מ"הרעיונות החינוכיים ערכיים" מקורם בקוראן עצמו. ברור שגם הממסד הדתי ודובריו תרמו לא מעט למצבם הקשה של ילדים ונשים.
איך מתמודדים עם דת כל כך נוקשה?
במשך שנים, אייאן אוספת בתודעתה את הספקות מצד אחד ואת הידע מצד שני, והיא מדחיקה אותם - תוך שמירת כללי המשחק כראוי לנערה מוסלמית. אולם ספקותיה הולכים ומתעצמים, ויחד עם הנישואים הכפויים מיוזמתו של אביה, האהוב, הם מביאים אותה לנקיטת צעדים מרחיקי לכת תרתי משמע:
גם אובדן האמונה והתרחקות מהדת המאכזבת וגם התרחקות פיזית וגיאוגרפית, היא בורחת ומקבלת מקלט כפליטה בהולנד.

גורמי הספק העיקריים גברו והתמקדו במעמד-האישה וביהודים.
מעמד האישה:
חוסר השוויון והאפליה המוּבְנֵית בקוראן כלפי נשים – היו מכשול חמור לנאמנותה  של אייאן באיסלאם. שוב ושוב היא מגלה את חוסר הצדק הן בטקסטים הכתובים ברמת ההצהרה, והן ברמת המעשה, בחיי היום יום שלה.
"כנשים, אנחנו רבות עוצמה, הסבירה לנו האחות עזיזה. הדרך שבה ברא אותנו אללה, השיער שלנו, הציפורניים שלנו, צווארנו וקרסולינו – כל קימור קטן ביותר בגופנו מגרה. אם אישה מגרה גבר שאינו בעלה, היא חוטאת כפליים בעיני אלוהים, בהובלת גבר לפיתוי ולמחשבות מושחתות התואמות את שלה. רק הגלימה שלבשו נשות הנביא יכולה למנוע אותנו מלגרות את הגברים ולהוביל את החברה אל הפיתנה, בוקה ומבולקה, תוהו ובוהו חברתי." עמ' 110
" הנשיות, היא גם מעוררת תשוקה בלתי נשלטת וגם מזוהמת במהותה... שם
" יש שני סוגי מאבק למען אללה, והמאמץ הראשון הוא הג'יהאד שבתוכנו פנימה. הוויתור על רצוננו. עלינו לרצות לציית להורינו... עלינו לרצות למלא את חובותינו. עלינו לחשוב על רצונו של אללה בכל מחווה יומיומית ולבחור לכרוע לפניו. שם.
תקיפה גופנית, השפלה פומבית והכניעה המוחלטת של הנשים לגבר המוסלמי ולרצונותיו, יצרה אצל רבות מהן תסכול וכעס קשים ביותר. ואלה באו לביטוי ביחס עויין לילדים "של הבעל", הקיפוח של האישה המוסלמית הופך לרודנות של אמהות כלפי בנותיהן.
"מעולם לא הייתה לי ילדות. הם גזלו ממני את חיי." - אמרה סהרה – היא לא עשתה  דבר למען ילדיה. היא קראה להם "הילדים שלו". היא נהגה בבתה בת התשע, חסנה, כמו בשפחה. חסנה ערכה את הקניות, בישלה וניקתה; סהרה הכתה אותה בלי הרף..." עמ' 120
אייאן הולכת ומגבשת את התנגדותה:
"בימים ובשבועות הבאים אמרתי לעצמי שלעולם לא אתן לזה לקרות לי. לעולם לא אהיה תלויה כך באף אחד... התחלתי להתמרד בתוכי נגד כפיפותן המסורתית של הנשים. בימים ההם עדיין לבשתי חיג'אב. חשבתי רבות על אלוהים, כיצד לשאת חן בעיניו, ועל היופי שבצייתנות ובכניעה. ניסיתי לדומם את מוחי עד שיהפוך לשרת פשוט של רצונו של אללה ושל דברי הקוראן. אבל נראה שמוחי התעקש לסטות מדרך הישר.
משהו בתוכי התנגד תמיד לערכי המוסר שמאחורי הטפותיה של האחות עזיזה... עוד כילדה לא יכולתי להבין את חוסר ההגינות המשווע של החוקים, במיוחד כלפי הנשים. כיצד יכול אלוהים צודק  - אלוהים כה צודק עד שכמעט כל דף מן הקוראן מהלל את הגינותו – לשאוף שינהגו בנשים באופן כל כך לא הוגן?" עמ' 122-123
"נערה מוסלמית אינה מקבלת החלטות משלה או מבקשת שליטה. היא מאולפת להיות כנועה. אם את נערה מוסלמית, את נעלמת... באיסלאם, האינדיבידואליזם אינו כורח המציאות; אנשים רבים לעולם לא מפתחים רצון אישי ברור[7]. זה הפירוש המילולי של המילה איסלאם: כניעה, המטרה היא לכבוש את תוכך, כך שלעולם לא תרים את עיניך, גם לא במחשבה." עמ' 123
היהודים:
היחס ליהודים היה ללא ספק אחד הגורמים שהרחיקו את אייאן מן האסלאם:
קשה כמובן לדעת, אם זאת אייאן הסופרת המשכילה או אייאן הילדה, אך כך היא מתארת את היחס אל היהודים מן התקופה שעוד הייתה נערה, שחייתה ולמדה בערב הסעודית:
"האחות עזיזה סיפרה לנו על היהודים. היא תיארה אותם באופן כזה שדמיינתי לי אותם כמפלצות גופניות: היו להם קרניים על הראש ואפים גדולים כל כך שהזדקרו מתוך פניהם כמו מקורים גדולים. שדים ורוחות התעופפו בעליל מתוך ראשיהם כדי להטעות מוסלמים ולהפיץ רשע. כל מה שהשתבש היה באשמת היהודים. הרודן סדאם חוסיין, שתקף את המהפכה האיסלאמית באיראן, נשלט על ידי יהודים. האמריקנים, שהעניקו כספים לסדאם, נשלטו על ידי היהודים. היהודים שולטים בעולם... ועלינו לנקוט יוזמה ולהילחם ביהודים, כי רק אם כל היהודים יושמדו יבוא שלום למוסלמים" עמ' 111-112

"בערב הסעודית, כל דבר רע היה באשמת היהודים. כשהמזגן התקלקל או הברז הפסיק פתאום להזרים מים, נהגו הנשים הסעודיות השכנות לומר שהיהודים עשו זאת. את ילדי השכנים לימדו להתפלל לבריאות הוריהם ולהשמדת היהודים. מאוחר יותר כשלמדנו בבית ספר, התלוננו המורים שלנו באריכות על כל הדברים האיומים שיהודים עוללו ותיכננו לעולל למוסלמים. כשהלכו רכיל, היו הסעודיות השכנות נוהגות לומר: "היא מכוערת, היא מרדנית, היא זונה – היא שוכבת עם יהודי." היהודים הם כמו שדים, החלטתי. מעולם לא פגשתי יהודי. גם לא הסעודיות האלה. עמ'

נחזור אל הכותרת שנתתי לרשימה זו: "כופרת מוסרית למופת". מכל האירועים, הסיפורים, הפחדים, הטראומות והתובנות – ועל אף היותה אישה, יוצאת אייאן כאדם מוסרי. אפילו אביה, שהתנכר לה מכיר בכך. כלומר אייאן באישיותה, בערכיה והתנהגותה – כבת משפחה, כחברה, כחוקרת וכפוליטיקאית – מוכיחה שאפשר להיות אדם של ערך, ואפילו אישה מוסרית, גם כשאת לובשת ג'ינס, מקצרת את שיערך וחושפת את פניך. את מוכיחה לעולם כי לא הרעלה קובעת את המוסר. על כך יותר מכל אני מודה לאייאן, ועל כן היא יכולה להלחם ולהוליך שינוי. הידיעה שאייאן חירסי עלי נכללה ברשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר  בשנת 2005 על ידי השבועון "טיים" - זוהי תקווה לא מעטה מול הרוע.
איך אנחנו אמורים להסתייע בהשפעתה?
סיפור חייה של אייאן הוא גם תיעוד מרתק של יחס האיסלאם אל נשים. סיפורה האישי משקף את סיפורן של הנשים – לבד מן העובדה, שלעומתה, רובן ככולן נשארות במצבן ואינן יכולות להתנתק מהדרך שנקבעה עבורן, להתנגד ולהתמרד. משחר ילדותן נשים אלה מתוכנתות לחיים קשים ועלובים בשולי שוליה של החברה, והן נעדרות יכולת להשפיע או לכוון את חייהן בעצמן.
הספר הוא כְּתַב-אישום חריף ואמיץ כלפי דיקטטורות דתיות, מוסלמיות, ומוסדות דת שמפעילים כל שיטה, תרצו שיטות תעמולה טוטאליטאריות, תרצו שיטות מאפיונריות – "הרשת" השבטית משפחתית שתשיג את הכופרת וחבריה בכל מקום. זהו כתב אישום לחברה המערבית הנאורה  שמרוב "צדיקות" – "קצרה ידה מהושיע". בהיותי בצד המערבי, האירופוצנטרי, ההומניסטי – אני מרגישה כאן כישלון צורב.
המורכבות של המצב, הקונפליקט בין רב-תרבותיות מצד אחד למעורבות ולהתערבות למען הנשים והילדות  ולמען זכויות האדם - מצד שני, לא מצדיקה את הוויתור. וכמו שקובעת אייאן, המחיר שמשלמות מאות אלפי ילדות ונשים עבור הפלורליזם התרבותי וחוסר ההתערבות, הוא מחיר גבוה – תהיה האידיאולוגיה אשר תהיה. להזכירנו שלא מדובר בהתעלמות ממקרים בודדים או כישלונות מקומיים נקודתיים, אלא בהתעלמות משיטה מכוונת היטב. ההיגיון הפשוט מחייב שאם מדינה נותנת מקלט למי שבורח ממשטר מושחת, ממקום שלא ניתן לחיות בו בגלל דיכוי והשפלה, לא מאפשרים לבנות אותו מחדש בארץ המקלט. האוטונומיה בענייני דת – שנחשבת ובצדק לזכות אדם - שמבקשים לתת למיעוטים, יוצרת את אותם התנאים מהם ברחו, ועל כן היא צריכה להיות בתוך כללי המשחק – ובהתאם לחוקי מדינת המקלט, כולל התמודדות עם מנהגים דתיים שעומדים בניגוד מוחלט לזכויות האדם. בשביל מה לברוח מסומליה אם מקימים אותה מחדש על אדמת הולנד?
שאלת האוטונומיה בענייני דת, נוגעת גם לתהליכים שעברו על קהילות יהודיות לרוב, וכמובן מזכירה את הויכוחים בין אלה שגרסו: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך" לעומת אלה שראו ביהדות מהות טוטאלית שאינה ניתנת לחלוקה.
לעניות דעתי אייאן מעלה בספרה נושא רלוונטי ואקטואלי גם לנו – ההתעלמות ממצב קהילות המהגרים, מצב שקיים היום ברוב המדינות המתועשות, כולל ישראל - בהנחה שזה עניין תרבותי פנימי שלהם, או בהנחת חופש הדת שבחסותה ניתן להשתחרר מאחריות. נדרשת גם התייחסות לעקרון הדמוקרטי בדבר שוויון ערך האדם שנרמס מחדש על ידי ההתארגנות הדתית. המדינות הקולטות, כולל אותנו מדינת ישראל - נדרשות ליותר יושר ואומץ - לעניות דעתי – הן אמורות להבטיח את זכויות האדם בתוך ההתארגנות הדתית. עלינו לגלות גם אומץ לוותר על דימוי רדיקלי, ונכונות להושיט יד אוהבת למיליוני ילדות ונשים שהן הקורבנות של המצב החדש. למה להרשות בשם חופש הדת פגיעה, התעללות, דיכוי והשפלה – כאשר יש אפשרות למנוע זאת? הסדר הטוב הוא, שכאשר מתגלה קונפליקט בין עקרונות דמוקרטיים, הגנת זכויות אדם והזכות לשוויון מצד אחד וחופש הדת מצד שני – יש להחליט על פי מידת הנזק שייגרם, ולבחור בנזק הקטן ביותר. איזו העדפה תפגע ביותר אנשים? האם בשם חופש הביטוי היו מעיזים להתעלם מהתנהגות דומה אילו נעשתה על ידי אזרחים הולנדים, אנגלים ואחרים?
יש לנו תפקיד משמעותי בעניין הזה, כמו בסחר בנשים ובילדים, כמו בניצול והתעללות מינית בתוך המשפחה, על אף הצורך לערער על סמכות ההורים – ועל אף "קדושת המשפחה" אנחנו מפעילים  את החוק, ומתערבים  לטובת הנפגעים. ילדות, נשים. גם בתחומים אלה מתקיים קשר של שתיקה, של ממשלות ושל התקשורת. התנהגות זו שמה לאל את כל המאבק לזכויות האדם – אלא אם מישהו יטען כי ילדות ונשים אינן בנות אדם[8]. ההשלמה עם סבלם המתמשך של החלשים תחת מסווה של רב-תרבותיות הוא משחק מסוכן. הקלות הבלתי מובנת בה הופכות מדינות חופשיות למדינות מדכאות צריכה לשמש אזהרה לכולנו. ודי שנזכור שמדובר כאן גם באינטרסים כלכליים.  על אף הסיכון הגבוה, חשוב ביותר לראות את "תרומתו" של האיסלאם לזלזול בזכויות האדם ולדיכוי, השפלה והתעללות בנשים מילדותן המוקדמת ועד בגרותן.

חופש מדת:
הפאזה הדתית תופסת מקום מרכזי בחייה של אייאן ובתודעתה כאחת. לכן, מעניין לבחון – איך היא מתגברת ואולי אף מתעלה על החינוך  שהיא מקבלת ועל החינוך הדתי בפרט. איך, למרות הנוקשות והתביעה להיענוּת מוחלטת ללא שמץ ערעור, אייאן מפתחת את "האני החושב והאוטונומי" שלה? גם אם זה  מקרה פרטי וייחודי - האם יכולה החברה להפיק לקחים  וללמוד ממנה? בעוד שלרבים מהווה הדת משענת ובדרך זו או אחרת תורמת להישרדותם, בשביל אייאן היא הופכת למחסום ובו זמנית קרש-קפיצה שמעביר אותה לתפיסת עולם אחרת, ולהבנת מקומה בעולם. אולי, משום שכל כך רע, מוכרחים למצוא אלטרנטיבה?!
ייתכן שלפני היות הדת "האופיום של ההמונים" היא הייתה להם קרש הצלה. היא נתנה מענה לחוסר הדעת, ולחוסר הוודאות בחייהם שהיו לא יותר ממאבק הישרדות מתמשך. אולם, משהשתנו הדברים, הידע גדל והתרחב – לא בלי מאבקים עצומים כנגד הממסד הדתי (למשל גלילאו?!) הדת הופכת לגורם שלילי – האופיום המרדים והמשתק.
תיאוריות הרפואה ההוליסטית, גורסות ש"לגוף האדם יש יכולת טבעית לרפא את עצמו"[9]. אולי, זה מה שקורה לאייאן? באינטואיציות מופלאות בכוח רצון ובחשיבה מעמיקה ונועזת – ובניגוד לתנאי הסביבה שלה, היא פורצת את ההסגר. ואולי, כפי שאומר הפילוסוף יוסי זיו[10]:
"יש באדם רצון עז לחרוג מן היש הניסיוני, מן הקיום הקונקרטי היומיומי, אל משהו שמעבר, אל הראשית ואל האחרית, אל המהות הלא מוגדרת של העולם..."
וכאן מעֵבר לסיפור האישי שלה, נמצא סיפור תרבותי מעניין. אייאן מספקת לנו תובנות שאנחנו מבחוץ לא היינו יכולים להגיע אליהן. את זה היא מבטאת בעיקר בפרקים האחרונים – בויכוח שיש לה עם עמיתיה ההולנדים. אייאן אינה כפופה למחסום התקינות הפוליטית (Politically correct) היא יכולה להתבונן ולראות דברים שאנחנו מנועים מהם, מחשש התנשאות. מעבר לסיפור ההצלחה האישי, בעיניי, מעניין הסיפור החברתי אידיאולוגי פוליטי, והוא גם אמור לתת לנו מפתחות להבנה טובה יותר של החברה שלנו, בה נמצאים עדיין איים גדולים של דתיות פונדמנטליסטית פעילה, בצד הקדמה, בצידם של פרס ישראל ופרסי נובל.
לפגישה נוספת עם אייאן חירסי עלי :

לפנינו גם כפירה רציונאלית: לא מתוך קושי או נהייה אל מותרות החיים הטובים, זוהי כפירה נועזת ואמיצה כפירה שמוליכה לאובדנים ידועים מראש (calculated risk)  להיפרד מהדת פירושו להיפרד מאמא ואבא ומרשת הביטחון שהשבט מעניק לבניו. במציאות הסומאלית אפריקאית זה סיכון גבוה.






[1] הברון הירונימוס קרל פרידריך פון מינכהאוזן (11 במאי 1720 - 22 בפברואר 1797) היה אציל גרמני נולד בעיר בודנורדר (Bodenwerder) שם גם סיים את חייו. בנעוריו נשלח לשמש כמשרתו של הדוכס מבראונשווייג-לינבורג (Braunschweig-Lüneburg). מאוחר יותר הצטרף לצבא הרוסי, שירת בו עד 1750 והשתתף בשתי מערכות כנגד הטורקים. כשחזר לביתו, סיפר שורה של סיפורים מדהימים ויוצאים מגדר הרגיל אודות הרפתקאותיו, כביכול. הוא ידוע כגוזמאי והבדאי הגדול בכל הזמנים. כמה מסיפורי הברון, כפי שסופרו לאחר מכן על ידי אחרים, כללו רכיבה על כדור תותח, מסע אל הירח, היחלצות מביצה בעזרת משיכת שיערו שלו: "גופי הכבד בור עמוק באדמה. הבור היה עמוק כל-כך, עד שבשום אופן לא יכולתי לצאת מתוכו. לא הייתה לי אפוא בררה, בלתי אם לרוץ לביתי, להביא משם את, לחפור עצמי מתוך הבור, ואמנם חפרתי עצמי והצלחתי להינצל מאותו בור עמוק".

[2] "המחלוקת עם פונדמנטליסטים דתיים (נוצרים או יהודים) רחוקה מלהיות מחלוקת תיאורטית גרידא. היא נוגעת לשאלות עקרוניות של  חופש החשיבה והביקורת, ושל מעמדו של המדע לעומת סמכותם  של צווים דתיים ודוגמות דתיות" יוסף נוימן

[3] דיפרנציאל סמנטי  - מבחן לזיהוי עמדות כלפי תופעות, מושגים וכד' – מבוסס על רצפים מילוליים מקוטבים
[4] בספרו של ג'יימס ג'ויס דיוקנו של האמן כאיש צעיר – נמצאים קטעי הטפה והפחדה מסמרי שיער. נוכחות הגיהינום באתוס הנוצרי גבוהה ביותר. 
[5] קולברג לורנס 1927 - 1987 פסיכולוג ופילוסוף אמריקני, שחקר את התפתחות השיפוט המוסרי והציע דרך חינוכית  שמתנגדת להטפה ומבוססת על פיתוח שיקול דעת, והתמודדות עם דילמות מוסריות. הוא קבע  תביעה מוסרית שרירותית – שאין בצידה הבנה של התביעה מלבד הפחד מעונש והדרישה לצייתנות, והתפיסה שחוקים אינם ניתנים לשינוי - יוצרים "מוסר חיצוני" שהוא ביטוי לתפיסה החברתית הפרימיטיבית יותר המקדימה את התפיסה המתקדמת יותר, התפיסה החברתית הדמוקרטית המתבטאת במוסר האוטונומי.

[6] חינוך איכותי – נמצא היום בעדיפות ראשונה ביוניסף, על פי אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד 1989,
  סעיפים 28, 29
בעברית באתר:  http://www.my-rights.org.il/page16.html

[7] י. נוימן "חייתיות בתנאי תרבות"   1996 העלון למורי הביולוגיה, חוברת 146  "צייתנות היא מאפיין מרכזי בכל החברות ההיררכיות, הרואות בה תכונת מופת, ובאי ציות, את חטא החטאים".

[8] חשוב לדעת שבישראל ישנן קהילות גדולות – אתניות ולאומיות - שבהן למשל, מותרים נישואין מוקדמים של ילדות,  ומעמד האישה ומעמד הילדים נקבע ע"פ עקרונות דתיים ולא על פי חוקי המדינה. וחובה להזכיר כי גם בישראל עדיין יש מקרים של "מילת נשים" בשבטים בדואים מסויימים.
[9] מחלה, בעיני היפוקרטס, היא תופעה הנובעת מסיבות טבעיות ולכן, גם הטיפול בה צריך להתקיים בגישה הטבעית. הוא האמין שתפקיד הרופא הוא, לעודד את כוחות הריפוי הטבעיים של הגוף, כדי שהחולה יצליח להילחם במחלה. היפוקרטס הקדיש מחשבה רבה לטיפול בשלמות האדם, כלומר, לטיפול בנפשו-רוחו של האדם, במקביל לטיפול הגופני בו. היפוקרטס פיתח את הגישה, כי יש להביט קודם כל על החולה עצמו ולא על המחלה. ד"ר גילית שטיינר (.N.D) מתוך הספר "נטורופתיה" בהוצאת פוקוס

[10]  יוסי זיו –  1998 מותר האדם... מציג טיעון שמראה כי מותר האדם קשור ב"התפתחות" תודעתו העצמית, שניתקה אותו מההקשר האבולוציוני-הישרדותי. ניתוק זה מתבטא ביכולתו של האדם לעסוק בדברים שאינם קשורים כלל להגדלת סיכויי הישרדותו - כאדם בודד או כמין ביולוגי – ובכך הוא שונה מכל האורגניזמים בכדור הארץ.