כְּבילוּת לֶעָבָר עוצרת את זכות הילד להישמע ולהשתתף...

רינה יצחקי, 2010, מתוך ספר בכתובים

כְּבילוּת לֶעָבָר עוצרת את זכות הילד להישמע ולהשתתף...

אחת התגובות שנקשרת אל הזכות להישמע – מתמצית בטענה כי הילדים אינן מבינים את משמעות הזכות והיא בעצם נותנת מקום לתגובות חֲצוּפוֹת ולאו דווקא לביטוי עצמי, כפי שהתכוונו מחברי האמנה.

שאלתי את עצמי איך ייתכן שההזדמנות להביע את עצמך הופכת ל"חוצפה"? האם באמת כל הבעה עצמית של ילדים היא חוצפה, או שמא, עצם העובדה שהם משמיעים את דעותיהם יחד עם המבוגרים דיה כדי לייחס לכך חוצפה. האם זה הכרחי? ניסיתי להיזכר בילדותי, מתי, באיזה סיטואציות היו אומרים לי שאני חוצפנית. ותאמינו לי שהיו אומרים, זה בטוח. אינני יכולה לזכור היום את פרטי האירועים האלה אך המשקעים שנותרו אומרים לי שכאשר דברתי אל הורי – בגובה העיניים - בשפה בה נהגתי לדבר עם חברי – מתוך אמון בהם כמובן, ובידידות כמו אל חברים – הם פירשו זאת כחוצפה. כלל זהב אחד זכור לי בבהירות: "אסור להגיד לא נכון לאנשים מבוגרים" – והיו לנו לא מעט ויכוחים על הכלל הזה. הורי שהיו דווקא אנשים נאורים למדי, היו שבויים במוסכמות ובנורמות של זמנם ואני זוכרת מפורשות שהדיון היה על התבנית ולא על התוכן. "תמצאי דרך אחרת, מילים אחרות במקום לומר 'לא נכון' – זה כאילו שאת אומרת לנו שאנחנו משקרים". ואני כילדה עם טמפרמנט נמרץ, לא תמיד הצלחתי לחפש את האלטרנטיבות המילוליות, והמנומסות ל"לא נכון" – וכמובן שנשארתי בעיניהם ה"ילדה החצופה שלהם".

כדי לא להסתמך על זיכרון-ילדות בלבד, פניתי לברור המושג "חוצפה" באמצעים אחרים. פניתי לעתונים מתוך התעניינות בתופעה החברתית – מה נחשב בעיני עמך לחוצפה יותר מדיון לשוני מלומד. מקריאה של כותרות בעתונים רבים, בנושאים שונים ובזמנים שונים – התברר לי - שכמעט כל דעה שמנוגדת לדעת הכותב – נחשבת לחוצפה. ועוד מצאתי שחסרה סימטריה ביחס לדברים, אותם דברים עצמם – מפי אדם אחד – למשל  מבוגר, הורה, דוד או מורה - הם נחשבים כדברים ראויים ויפים ואילו מפיו של אדם אחר – למשל ילדה או ילד הם נחשבים לחוצפה: "את-ה לא תגיד לי כך וכך"... – "זוהי זכותי הבלעדית לומר זאת – לך". כמה פעמים שמעתי את המשפט: "ככה לא מדברים אל אבא או אל מורה", מאוחר יותר שמעתי את אותם דיאלוגים בין מנהל לעובדיו ומפקד לפיקודיו.

ואני שואלת – האם "תרבות דיבור" ונימוס אינם ערך שמחייב את כולם? איך נאפשר את קיומה של הזכות להישמע, מבלי שֶׂתִּפָּגע תרבות הדיבור?  עניין נוסף המתקשר לכאן הוא "בוחן המציאות" שאמור להתפתח אצל הילד. איזו מציאות הוא מקבל כאשר  - לעולם המבוגרים אינם טועים? כשתמיד, עליו לקבל את כל דבריהם כאמת? אולי יש מקום לסמן מחדש את המותר והאסור בדיבור. האם באמת ראוי שיהיו חוקים שונים לדיבור של מבוגר מאשר לדיבור של ילד? האם לא נכון להתייחס לשפת-ילדים כשפה לגיטימית? ללא ספק יש כאן "מוסר כפול" שלא מתקבל טוב בכלל, ובוודאי לא אצל צעירים. כאשר ילד חושב שמשהו "לא נכון" – בתפיסתו, לרוב, אינו  מתכוון לשקר אלא לחוסר-הגינות או לאי-צדק שנעשה. ההיגיון הפשוט אומר שהילדים, בדרך כלל, לומדים לדבר משיח המבוגרים שסביבם. על כן הם ככל הנראה עונים באותה מטבע-לשון שהופנתה אליהם. אלא שאז... מסתבר שזו "חוצפה!". בדור שלנו, לעניות דעתי, יש מקום לחשוב על שוויון גם בתוך השיחה. שני הדוברים צעירים ומבוגרים צריכים לדעת לנמק את דבריהם ולהימנע משרירות. שני הצדדים צריכים להיות מודעים למצבים עמומים וגם לחלוקי דעות. הסכמה על כך אינה פוגעת בכבודו של איש.

האמירות הקובלות על חוצפה, באות על פי רוב מדובריהם של בעלי עמדה ושררה: מנהל, בוס, אב, מורה מפקד וכד' – והזכיר לי ידיד שקרא את הפרק הזה, אימרה שהייתה חביבה על מורים מאותו דור: "תשתוק כאשר אתה מדבר אלי!"

המשורר והמחזאי הנודע ברטולד ברכט, הרבה לדבר על גורלו של האדם, והיטיב לדבר בשמם של חלשים, בשיר ישיר, בוטה, מנוכר, קשה, מרוכז בלשונו.

וכך כתב אל המורים:

    

תקשיב כשאתה מדבר! [1][28]  _קטע

          

אל תַּגִּיד יוֹתֵר מִדַּי שֶׁאַתָּה צוֹדֵק, הַמוֹרֶה!

תֵּן לַתַּלְמִידִים שֶׁיַּכִּירוּ בְּכָךְ!

אַל תְּאַמֵץ אֶת הָאֱמֶת יוֹתֵר מִדַּי;

הִיא אֵינָה סוֹבֶלֶת זֹאת.

תַּקְשִׁיב כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּר! 

אם אנו מאמינים בחשיבה יצירתית ובפתרונות יצירתיים ואיננו נבהלים מביקורת[2][29], אם יש לנו מעט חוש הומור ויכולת לצחוק על עצמנו – החוצפה הופכת למשהו אחר ובוודאי שאינה מְגוּנָה. ביחסים בין ילדים למבוגרים – קורה לא אחת שכאשר ילד מתנהג כפי שהוא למד בביתו או בית ספרו  - כלומר מחקה את התנהגות המבוגרים שהוא מכיר – הוא נחשב חצוף או חוצפן. למה? כאשר לצורך הדוגמא, אבא חוזר ונוזף בו ומלגלג על דבריו – הוא כמובן מחנך. כאשר הילד יעשה אותו דבר הוא כמובן – מתחצף.

"ילד תוקפני בהתפרצותו – היכה, מבוגר בהתפרצותו – הרג. מילד טוב-לב הוציאו במרמה צעצוע, ממבוגר הוציאו במרמה חתימה על שטר. – ילד קל-דעת, במקום לקנות מחברת בעשירייה שנתנו לו, קנה סוכריות, מבוגר הפסיד בקלפים את כל רכושו.

אין ילדים - יש בני –אדם; ורק לוח-המושגים שלהם שונה, שונה מאגר הניסיונות, שונים הדחפים ומשחק הרגשות". _{קורצאק, איך לאהוב ילדים, עמ' 117}

אני מציעה שנניח לתפיסה זו, וננסה לראות מה באמת מאחורי "ההתבטאות החצופה",  שאינה אלא נקיטת עמדה עצמאית, או הבעת דעה אחרת על ידי הילדים, או סתירת דברי מבוגרים ועצם ההשתתפות פעילה בשיחה – דברים  שאמנם לא היו מקובלים בעבר, אך הם אינם ראויים להתנגדות ולענישה, והם מהווים נושא ראוי להידברות.

מלבד הצורך בשינוי תפיסת התפקיד ותפיסת הילד, מלבד החשיבות של המוכנות הנפשית לדבר עם ילדים בגובה העיניים, תוך וויתור על "הדרת כבוד"[3][30] למען הדיאלוג, בולט במיוחד הצורך בפתרונות מוּבְנים ליישומה המלא של "הזכות להישמע" מכיוון שיישומה מחייב להתגבר על מחסומים שנובעים מהשקפות עולם שונות, על דיסונאנס קוגניטיבי ועל מחסומים אידיאולוגיים, תרבותיים, דתיים פסיכולוגיים ואחרים, אישיים וקבוצתיים – ועל כן, הממד האופרטיבי יישומי חיוני אך קשה לתכנון ולביצוע, וכך גם הצעדים לניטור (בקרה (monitoring על קיומה.

---

[1][28] ברטולד ברכט,         גלות המשוררים; ספרי "סימן קריאה" בשיתוף עם הקבוץ המאוחד. בברלין המזרחית 1948-1956   עמ' 212

[2][29] קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה, תרגום אהרון אמיר,  על ערכה של החשיבה הבקורתית. ראה בספר זה בעמ' 147
עורך יוסף אגסי, הוצאת שלם, ספריית לויתן, 2003,

[3][30] אורית קמיר, 2004 שאלה של כבוד הוצאת כרמל פרק ראשון עמ' 19-42

Integrating the Children's Rights UN convention into the Israeli corriculum

An Interview with Israeli Minister of Education, Prof. Yuli Tamir by former Unicef's Israeli spokesperson Rina Itzhaki.  

האיטי - מחצית האוכלוסיה ילדים מתחת גיל 18.

קבלתי במכתב אישי מיוניסף בארצות הברית:
"למרות ההלם וההרס, יוניסף מצילה ילדים בהאיטי".
אחרי למעלה מ 15 שנים של פעילות למען יוניסף בישראל, אני מוצאת לנכון לשתף אתכם במידע הרצוף כאן. וזאת כמובן בתוספת למה שכולנו רואים בתקשורת על פעולות ההצלה של המשלחת הישראלית.

© UNICEF/NYHQ2010-0024/LeMoyne

On 16 January, men dig amidst the rubble of buildings left after the earthquake, in the centre of Port-au-Prince, the capital. They are looking for family members; when they uncovered a photograph of children they began weeping and continued to dig. 

הצלה של יוניסף הן תוצאה של תרומות רבות ברחבי העולם. בלעדיהן לא היה ניתן לגייס סיוע - לרעידת האדמה - במהירות וביעילות.

© UNICEF/NYHQ2010-0021/LeMoyne

On 16 January, a child who was injured during the earthquake lies, his head cradled by his mother, on the floor in a corridor of the Peace Hospital, in Port-au-Prince, the capital. The boy’s arm was broken. The hospital is overflowing with people injured during the disaster. 

ילדים הם הקטנים, החלשים והפגיעים ביותר – וכמעט מחצית אוכלוסיית האיטי הם ילדים מתחת גיל שמונה עשרה. 2 מיליון ילדים שנפגעו - צריכים מים נקיים טיפול רפואי והגנה מפני סחר בילדים לניצול מיני. יוניסף מכירה הילדים ויודעת איך להציל אותם. הפעילות של יוניסף – אפשרית הודות לכל אחד מהתורמים. בסוף השבוע האחרון יוניסף לקח העל עצמה את אספקת המים, הסניטציה וההגיינה בהאיטי. בשבת, הועברו 40 מיכליות עם מי-שתייה שמספיקים ל – 60 אלף בני אדם, ב 19 מקומות שונים. אתמול הועברו 82 משאיות שהעבירו מים ל80.000 בני אדם. אלה דברים חיוניים כדי למנוע מחלות ששכיחות במצבים כאלה, לאחר האסון עצמו.

© UNICEF/ NYHQ2010-0017/ LeMoyne

On 17 January, an unaccompanied child with a broken pelvis lies on a hospital bed in a room full of other patients who were wounded during the earthquake, in a field hospital set up near the main airport in Port-au-Prince, the capital. Beside her, UNICEF Child Protection Specialist Nadine Perrault confers with hospital staff, most of who have been provided by the American University of Miami. Ms. Perrault wears a T-shirt and cap that bear the UNICEF logo.

© UNICEF/NYHQ2010-0014/Provencher

An office in UNICEF's principal building in Port-au-Prince, the capital, has been heavily damaged by the 12 January earthquake. Another UNICEF building in the capital was destroyed.

... חשבתי שתרצו לראות את התמונות הבלעדיות שנעשו על ידי צוותי השדה של יוניסף בהאיטי. these exclusive photos

http://www.flickr.com/photos/unicefusa/4284675125/sizes/m/

אתם יכולים גם להיכנס לבלוגים של אנשי הצוות של יוניסף בהאיטי

today's post.

Alisa Aydin

Managing Director, Interactive Marketing

U.S. Fund for UNICEF

P.S. UNICEF has been in Haiti since 1949 and for over 60 years has been responding to disasters to save children. Remind friends and others who want to help that100% of every dollar donated to the U.S. Fund for UNICEF will go directly to fund relief efforts in Haiti. The U.S. Fund for UNICEF is absorbing all administrative fees associated with handling donations.

אפשר להשפיע על מערכת החינוך? !!!

                 אני עם ילדים בדואים בבית הספר "אל מאג'יד" בכפר חורה


קראתי בקפה ד מרקר ומצאתי לנכון להביא זאת לכאן. מצבה של מערכת החינוך מצדיק כל מאמץ. ואני מאלה המאמינים בכוחם של יחידים להוליך שינוי. עבודת-נמלים? כן, בוודאי.

כתב בקהילת החינוך קפה ד מרקר אברמל http://cafe.themarker.com/view.php?t=1412450 

"בעקבות דברים שכתבו לי, חשבתי שנכון להציג כאן, בקהילת החינוך, את השאלה הזאת לחשיבה משותפת. רבים מקטרים על המתרחש (או לא מתרחש) אצלנו בחינוך, אבל קיטורים אינם תכנית פעולה


באחד מן המאמרים שפרסמתי כאן כתבתי:

"בין שני קשיים שעתיד לפגוש השינוי בתכנית הפעילות השבועית של בית-הספר – מה לשנות או איך להתמודד עם מתנגדי השינוי – הקושי השני בעייתי יותר. לכאורה לא ברור מה צריך לשנות, אבל חשיבה מסודרת ושקולה תביא אותנו בנקל אל מחוז-החפץ. וכיון שבחינוך הכל קשור בכל, אין לנו מנוס מלהתקדם צעד-צעד ללא קפיצות-דרך. לא פעם אנחנו שומעים את האמירה: 'אני יודע/ת שהיש לא טוב, אבל איני יודע/ת מה במקום'."

אי-לכך אני מציע עבורנו שאלה כפולה זאת: האם ניתן להגיע בין חברי הקהילה לתכנית כללית מוסכמת על כיווני השינוי בחינוך, והאם ניתן להגיע להסכמה איך לקדם אותה?


תגובתי לאברמל:
האם ניתן להשפיע? אני רוצה להאמין שכן. ובניגוד לך, אברמל, אני סבורה שצריך משהו "מהפכני" ולא "צעד-צעד". אני יודעת בברור שבחינוך מדובר בתהליכים ולא ניתן לראות מיד את התוצאות. אבל - דרוש שינוי כיוון. בלשון ימינו "להחליף את הדיסקט" משהו בסיס מוטעה בגישה הקיימת ולא צריך בשביל זה את דוברת ושו"ת.


המערכת קורסת אל דרך שכבר נכשלה במקומות אחרים, סיפורו החדש של השר בדבר "אפס סובלנות לאלימות" לא חדש וכבר ידוע שלא הביא לשינויים מרחיקי לכת, אם בכלל. הלמידה מג'וליאני בניו יורק אינה אנלוגית. אפשר, ואולי מועיל להביא יותר שוטרים לרחובות העיר - לא הייתי רוצה לראותם כחלק מצוות המחנכים בבתי הספר, וזה מה שקרה בארצות הברית, כתוצאה מהפעלת תוכנית ZERO TOLLERANCE . ההתרפקות על משמעת ברזל וענישה מחמירה מנוגדת לכל רעיון חינוכי הומני ודמוקרטי.

אני משוכנעת שיש דרכים אחרות. ורוצה לציין שבבתי הספר הפתוחים, הדמוקרטיים והנסיוניים למיניהם - אין בעיות אלימות.


אשמח להצטרף לצוות חשיבה/היגוי להולכת שינוי במערכת.
האם יש לכם רעיונות בנושא זה? אל צהססו  מדובר בילדים שלנו!

לא זוכרת אם זה כתוב בפרופיל שלי, אבל ראוי שתדעו - בעברי כ 20 שנות הוראה בבתי ספר ועוד 20 שנות הדרכה פדגוגית בסמינר הקיבוצים בתל אביב

קייטנה להכשרת מורים בחודשיים?!!!!! משרד החינוך יורה לעצמו ברגל

המשקולת הבאה שנזרקת מן האוניה הטובעת: בעוד שמשרד החינוך מְתַחְזֵק מספר מכללות להכשרת מורים - שמשך הלימוד בהן הוא ארבע 4 שנים לקבלת תואר ראשון BeD ,
באה אותה מערכת ואומרת - כמובן בשליפה: - "זה, ממש לא מה שמתאים. סטודנטים צעירים שלמדו כל מה שלמדו, יוכשרו בחודשי הקיץ בקייטנה מיוחדת שיערוך להם משרד החינוך ועמותות נכבדות - וייעשו למורים. זה יהיה "כוח המשימה" Task force של המערכת להתמודדות עם המפולת החינוכית".
אשרי המאמין!

תחשבו - הייתם נעשים למורים תוך חודשיים?

אז תהיו מספיק אמיצים ותסגרו את המכללות - לאלתר, עכשיו ומייד! אל תתנו לסטודנטים לזרוק את כספם במשך ארבע שנות לימוד. זה לא הוגן.

ותפתחו בהצלחה את מפעל קייטנות הקיץ לסטודנטים מצטיינים. שמתי לב שהמשרד התאהב במחוננים - הם ינאמו בחגיגות הכנסת והם יתקבלו לקייטנה.

ואף פרסים הובטחו להם - כשייגמר להם מהחינוך - יצפה להם מקום עבודה בחברה מתאימה.

למה לא לכל מורה...שיעבוד שנתיים, ולפני שהוא נשחק יקבל עבודה חלופית?!!

רוצו להירשם לקייטנה...

רוחות של חופש 2010

2010 – רוחות של חופש

הסרט "רוחות של חופש" – הוקרן בטלוויזיה בערוץ 23 ביום שישי, היום, היום הראשון של השנה החדשה. זיפזופ או שִלטוּט אובססיבי מעלה תמונה מהפנטת, ניחוח מיוחד. גבר ואישה, יפים, יפים ביחד זה אל זו, אנגלים, לבושים בסגנון המאה ה – 19, מבטיהם רכים ומלטפים. והיא אומרת אליו: "אמרתי לכל חברותי, כי בכל כפית סוכר שהן שותות בתה (האנגלי, כמובן) יש טיפות דם אמיתי של עבדים".

אני נגנבת. מביאה לעצמי את המרק המהביל אל מול הטלוויזיה ונשאבת אל סרט אנגלי, כבר אמרתי, מה זה אנגלי, עם הפאות, הארמונות, בניין הפרלמנט והמדינאים האנגליים במיטבם. לא "יס מניסטר" העוקצני והחתרני, הפרלמנט מבפנים כמעט תיעודי.

הסרט מלווה את חבר הפרלמנט וויליאם וילברפורס – במאבק ארוך ועיקש להעברת חוק שיאסור את הסחר בעבדים ברחבי האימפריה הבריטית.

אפשר כמובן להתפעל מהמדינאי הנועז, העקבי והאמיץ – שמוליך מאבק לא קל ובוודאי לא מקובל, סופג דחיות ועלבונות וגם איומים...

אני מתמקדת דווקא בתגובות אליו. עד היום אינני מבינה את הנכונות של בני-אדם לעסוק בסחר בבני-אדם אחרים. כמובן שאינני תמימה מלהבין את האינטרס הכלכלי, ובכל זאת – אדונים מכובדים, אנגלים, אירופאיים, האנשים שהמציאו הנימוס. איפה השיפוט המוסרי שלהם?

ומצד שני אני חושבת – הנה, במקום לראות איזה סכום של שנת 2009 אני רואה, איך החברה נעשית מעט יותר אנושית. הנה, אחרי אלפי שנים בהן החברה הייתה "חברת שיעבוד" רוב בני האדם היו כפופים לכל צורה של ניצול והתעללות, כתובת זמינה לפריקת כל מחסום ולסיפוק כל גחמה. מילא עבדות אבל למה אכזריות כזאת? למה התעללות פיזית, רגשית, מינית...

ואחרי הדברים האלה – ההצעה לחיסול הסחר בבני אדם עוברת, מטעמים הומאניים - בפרלמנט ברוב מוחץ. הבית כולו מריע לווילברפורס, אני מוחה דמעה ומנחמת את עצמי, שאכן נעשה צעד חשוב... מתי? תחילת המאבק בפרלמנט הבריטי הייתה ב -1803 והגיע לסיומו, כלומר לביטול הסחר בעבדים ברחבי האימפריה הבריטית (בכל הקולוניות) ב – 1833, שלושה ימים לפני מותו.

ומאז, הסחר אסור... אבל – ממשיך להתקיים, סמוי כלשהו אך קיים. בסינמטק תל אביב מוקרן הסרט "הולי", שנעשה על ידי שחקנית ומפיקה ישראלית עדי זהרוני, עניינו תעשיית המין – זנות של ילדות בקמבודיה. חייה וחיי צוות הצילום היו בסכנה הודות לסרסורים. בסעודיה מנהלים השייכים מרוצי גמלים. הגמלים מובלים על ידי "ג'וקיס" –אלה הנוהגים בגמלים, הם אמורים להיות במשקל נוצה כדי שלא יכבידו על הגמל, לא מרחמים או צער בעלי חיים אלא כדי שהוא הגמל ידהר במהירות.

את הג'וקיס קונים בזול. מאכילים מעט, עד שהם נגמרים. קונים חדשים.

לישראל, יש מקום נכבד בהפרת האיסור לסחר בבני אדם. בישראל מתנהל מסחר ערני בנשים שהן מתחת לגיל 18. ילדות שמנוצלות בזנות.

או. קיי. שנה טובה עולם. 2010