סביבה מוגנת? זכות הילד להגנה מכל....

יום שישי. 5.07.2008
ילדים הולכים לבית ספר. אפשר לומר עניין שבשגרה. יומיומי... בשביל ילדי חורה הלומדים בי"ס אל-מאגד
זה לא כל כך פשוט. יש בינהם תלמידים שהולכים כמה וכמה קילומטרים מידי יום. והדרך? דרך חתחתים. בורות.
אבנים. אתרי בנייה לא מגודרים.
בתמונה מימין, צלמו הילדים את עמוד המתח הגבוה. אין שום בעיה לטפס עליו. בתמונה למטה תגלו שהנגב הזה הוא מדברי למדי. צחיח. אין ברזיות או קיוסקים בדרך, או סככה כדי לנוח מן החום.
לעומת זאת המכוניות שחולפות מפעם לפעם נוסעות במהירות. קשה להבחין בין הכביש עצמו לשולי הכביש,
שלא לדבר על מדרכה. בשביל מה?

כל התמונות צולמו על ידי תלמידי כיתות ה' וו'. בנים ובנות. המורה לבוש בחולצה תכלת של יוניסף.
הוועד הישראלי למען יוניסף - מסייע לבית ספר אל מאג'ד להכיר את זכויות הילד, להביא את הנושא בפני ההורים
ולעשות את בית הספר לבית ספר ידידותי לילדים.

מה מאפיין בית ספר כזה?
כל הפעילות החינוכית והלימודית - נעשית ברוח אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד.

מה זה יוניסף? קרן בינלאומית, זרוע של האו"ם שקם על מנת להושיט עזרה לילדי העולם במקרי חרום ומצוקה.
יוניסף קמה ב 1946 מיד אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, על מנת להושיט יד לאלפי ילדים פליטי מלחמה, שהסתובבו ברחבי אירופה. יוניסף היום דואגת לילדים במצוקה ב 149 מדינות ברחבי העולם.
ברכת יוניסף היא:
ביחד למען הילדים! לכל ילד בעולם - בריאות, חינוך, שוויון והגנה - לקדום האנושות!

בור בדרך... מבית הספר הביתה וחזרה

קיץ, אמצע יוני, אי שם ברחבי הנגב, כפר בדואי שנקרא חורה. מה אני עושה כאן? מסביבי ילדים בדואים מכיתות ה'
מצויידים במצלמות. כובעים אדומים לפעמים מעל עטיפה מסורתית המסתירה את כל השיער. ילדות בנות 11 או 12.
יחד איתי, מורה מבית ספר "אל מאג'ד" מוחמד הקטן אנחנו קוראים לו, והוא נקרא הקטן רק מפני שמורה אחר אף הוא מוחמד - גבוה ממנו בהרבה. הילדים מצחקקים ומדברים מעט בינם לבין עצמם. הם לא מדברים איתנו - אנחנו? אני רינה דוברת הוועד הישראלי למען יוניסף, יעל מדריכה של בית הספר ויעקוב שליין מומחה לבטיחות. למה אנחנו כאן? בית הספר מבקש להיות "בית ספר ידידותי לילדים". זה רעיון יוניספי עולמי, ובמשפט אחד - הוא אמור לתת לילדים הלומדים בו - סביבה ידידותית, מוגנת, מגוננת ומעצימה. לשם כך - בית הספר לומד ומנסה דרכים לקידם המצב הנוכחי.
יעקב איש הבטיחות, חבר הוועד הישראלי למען יוניסף מדבר עם הילדים: האם מישהו מכם נפצע פעם? מוחמד מתרגם והילדים מספרים על מקרים שקרו בכפר, בדרכם לבית הספר. ואז אנחנו שומעים על הבורות. בורות? בורות מים? ולמה בורות?

אנחנו יוצאים מחצר בית הספר, בדרך שהילדים הולכים בה - כל יום כמה קילומטרים, על פי רוב ברגל, בחום ובקור. בחורף יש סכנת שטפונות. הרבה ילדים לא מגיעים לבית הספר כי זה ממש מסוכן.

אבל עכשיו קיץ. כל הילדים באים ...אבנים, יובש וחום ובורות. בורות עגולים ובורות מוארכים. בורות פתוחים. פעורים באמצע הדרך. הילדים רצים ומקפצים מעליהם. אנחנו שבאים ממרכז הארץ מקבלים דפיקות לב. "תיזהר!" אני צועקת אל אחד המקפצים. והוא מביט אלי , לא יודעת אם הוא מבין את המילה אבל הוא צוחק ומבסוט מהביצוע המוצלח של הקפיצה מעל הבור. השמש קופחת. אין מים בדרך לא הצטיידת - התייבשת! מה נעשה עם הבורות האלה? מי ימצא פתרון לגניבת סורגי הברזל שאמורים לכסות את פי הבור ולהבטיח את שלום העוברים לידו?
על כך בפעם הבאה,

בינתיים התבוננו בתמונות. צלמו במצלמת פלאפון דור שלישי על ידי הילדים, בית ספר אלמאג'ד , חורה.