הדיאלוג כאמצעי והדיאלוג כמטרה: הנס גיאורג גאדאמר / רינה יצחקי/ מתוך ספר בכתובים
חשיבות הדיאלוג ליישומה של זכות הילד להישמע ולהשתתף:
מעבר להגיונו של השכל הישר, באמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, נמצאת זכות חשובה ביותר: הזכות להישמע:
"המדינות החברות יבטיחו לילד המסוגל לגבש דעה משלו את הזכות להביע דעות אלה בחופשיות בכל העניינים הנוגעים לו, ויתנו לדעותיו של הילד משקל ראוי, בהתאם לגילו ולמידת בגרותו" סעיף 12 אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, 1989,
לא בכדי נכנסה זכות זו לאמנה, שהיא מסמך יסודי בעל חשיבות ותוקף בינלאומי. הדעת נותנת שלו היו ילדים חופשיים לומר את אשר על ליבם, את דעותיהם, את משאלותיהם, את הבקורת שיש להם, לא היה צורך להכניס זכות כזאת. הזכויות באות על מנת לקבוע מה היא זכות הילד, ולהבטיח את קיומה. לשם קיומה של הזכות להישמע – נחוץ דיאלוג.
הפילוסוף הנס גיאורג גאדאמר – מאיר את עינינו בנושא זה.
הדיאלוג כאמצעי והדיאלוג כמטרה: הנס גיאורג גאדאמר
בדומה לפילוסוף היווני סוקרטס, אשר חי, חשב, שאל והקשיב, – באתונה בעיקר, בין השנים 470 - 399 לפנה"ס, גם הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי "בן זמננו כמעט" - הנס גיאורג גאדאמר (1900-2002) רואה את הדיאלוג כמתודה ללמידה. הוא מציין כרכיב מרכזי את "הַהִתְכַּוְונוּת להבין" כבר בשלב ההכנה לקראת דיאלוג. במילים שלי: ראיית הרצון והמוטיבציה להקשיב לאחר – כתנאי הכרחי לקיום הדיאלוג.
מה מתכוון גאדאמר ללמד באמצעות הדיאלוג? כשגאדאמר ממליץ על שימוש בדיאלוג, הוא מתכוון בעיקר להגיע לחקר האמת, במיוחד בין קבוצות קונפליקטואליות. הוא מדבר על שני נושאים: האחד הוא הנסיון להגיע לאמת והשני יותר קונקרטי ופרגמטי – האפשרות להבין נרטבים קונפליקטואליים.
על משנתו של גאדאמר, מבססים ההיסטוריונים ואנשי-חינוך אסתר יוגב ואייל נווה,[1] כחלק מלימודי היסטוריה, שיטה ללימוד נֶרָטִיבים קונפליקטואליים, שאמורים במקרה שלהם, לקדם הבנה של הנרטיב הישראלי והפלסטינאי. כדבריו של גאדמר :
"בני אדם – גם אם הם חיים ב"אופקים" שונים של מקום, זמן ותרבות – יכולים לְתַקְשֵר ביניהם בדו-שיח, להבין דרכו התרחשויות בחייהם של אנשים זולתם וגם למצוא בהם חומרים שיעוררו אותם למחשבה על חייהם שלהם" [2]
אני מבקשת לבחון רעיון זה כבסיס להידברות בין מבוגרים וילדים, בהנחה ובהסכמה שילדים ומבוגרים הם בני אדם, שבמידה רבה חיים ב"אופקים שונים".
מתקבל על הדעת שה"אופק" הרוחני של המבוגרים שונה מה"אופק" הרוחני של צעירים וילדים. אם נחליף את "בני האדם" שבהגדרה לבני-אדם צעירים, ילדים, ומבוגרים, ונבהיר את השוני "באופקים" – נקבל את המשפט הבא:
"בני אדם – ילדים, צעירים ומבוגרים – גם אם הם חיים ב"אופקים" שונים של מקום, זמן ותרבות – יכולים לְתַקְשֵר ביניהם בדו-שיח, להבין דרכו התרחשויות בחייהם של אנשים זולתם – הצעירים את המבוגרים ולהיפך - וגם למצוא בהם חומרים שיעוררו אותם למחשבה על חייהם שלהם"
מטענה זו הסיק גאדאמר מסקנה חשובה:
יש ליצור קשר דיאלקטי הולם בין שני האופקים, זאת אומרת להבין את הרקע ממנו צמחה תפיסת עולמם של הצעירים מצד אחד ושל המבוגרים מצד שני. הזיקה הדיאלקטית[3] בין התפיסות השונות אינה צריכה למחוק את השוני המהותי בין שני האופקים.
לעניינינו: מבוגרים וילדים, חיים ב"אופקים" שונים מבחינת מקומם בחברה, תפיסת הזמן ובעיקר מעורבות והשפעה על התרבות. ילדים ומבוגרים, יכולים לתקשר ביניהם בדו-שיח. להבין באמצעותו חלקים מן המתרחש בחיי זולתם כלומר, הילדים - יבינו יותר את עולם המבוגרים ואילו המבוגרים – יראו את העולם מעיניהם של הילדים. בכך אמורה להתפתח התעניינות של אלה בחיי אלה ויש לשער שגורמים שונים יכנסו לרפטואר הרעיונות המושגים של כל אחד.
נרטיבים כאלה יש לעמים, לקבוצות אתניות לקבוצות גיל ואולי גם לכל אדם בתוך עצמו. כאשר אני בוחנת את הקושי בהידברות בין מבוגרים, הורים, מורים לבין ילדים – קל מאד לתארם כקבוצות בעלות "אופקים שונים",
כלומר האופן שבו כל קבוצה מבינה את ההתרחשויות, האינטרסים שיש לכל קבוצה – משפיעים על בוחן המציאות - ומונעים מהן לראות עין בעין את המתרחש בה. כאשר מדובר בנרטיבים קונפליקטואליים בתוך אדם עצמו, אדם יכול להתנהג בדרך אחת ואז הנרטיב השני סובל ולהיפך. נוצר מעין דיסוננס קוגניטיבי, אדם יכול להתעלם ממנו, להדחיקו, להכחישו, להסבירו על ידי רציונליזציות שונות והוא יכול לנסות למצוא "שביל זהב". לכן, נדרשת מתודה מתאימה כדי לאפשר הֲבָנוֹת. ובשביל להגיע לכך – יש להביא את הצדדים לרצון להבין את האחר, הורים את הילדים וילדים את המורים וכו'. על מנת להקל על התהליך ולהפחית את הפחדים וההתנגדויות מהכרת האחר, יש להדגיש שלרצות להבין – אינו בהכרח להסכים. להבין כדי להגיע לְהֲבָנוֹת. למען האמת כל זה ייתכן אם נביא את הצדדים להבנה בסיסית על עצם קיומן של קבוצות שונות ועל כך שקיומן לגיטימי.
אני מבקשת לראות את הדיאלוג כאמצעי ותכלית כאחד, כפי שאמר זאת הפילוסוף מרשל מק לוהאן (1911 – 1980): The Medium is the Massage"", חשיבותו בעצם קיומו, במימוש הצורך האנושי בהידברות, גם כשאין הסכמה בין המשתתפים, במקרה שלנו, הורים מורים וילדים.
המטרה שמעסיקה אותי, אינה מושגת כמקובל בסוף הדרך, אלא מתרחשת ומתפתחת מראשית הדרך והלאה, מרגע בואו של ילד לעולם, ועד... ועוד... לפחות עד בגרות, במלאת לילדים 18 שנה. הידברות בין מבוגרים לילדים, היינוּ הדיאלוג כאמצעי – שמשמש להשגת הבנה. תוך כדי כך, "הוא מחזק ערכים של זוּלָתָנוּת (אלטרואיזם) רוחנית, שפירושה היכולת להיות קשוב ואמפטי לצרכים של בני אדם אחרים – לדאגותיהם, לתקוותיהם, למצוקתם לחלומותיהם וכו'"[4]
הדיאלוג – כאורח חיים, יוצר את יחסי הגומלין בין בני אדם, ההידברות יוצרת איכות של יחסי אנוש גם כאשר אין הסכמה על התכנים הנידונים. כשמדברים זה עם זה לא מכוונים רובה מול הפנים. ובשעת חסד, יש ונוצרת הבנה והסכמה של ממש.
לכולנו שאיפה ליחסי אחווה והבנה עם ילדינו, אך בניגוד לשאיפותינו הגלויות והכמוסות, נראה שהיחסים בין מבוגרים לילדים הופכים לעתים קרובות ליחסים קונפליקטואליים, כולל מאבקי כוח, כאשר כל צד בטוח שהצדק עמו, וּמִתְחַפֵּר בעמדותיו ללא הקשבה לצד השני. יש, והיחסים האלה סמויים וממשיכים לפעול מתחת מסווה של "עם אחד", "משפחה מלוכדת ומאוחדת" או "כל מה שאנחנו רוצים בביה"ס זה לטובת התלמידים".... ובוודאי עוד עשרות ביטויים שלא מאפשרים לראות את הפער בעמדות. יש והקרע גלוי ומוצג כמשבר בלתי נמנע: מתבגרים למשל נחשבים לקבוצה בעייתית במיוחד המאיימת ומשאירה את המבוגרים חסרי אונים. בעוד שדרך הדיאלוג מבקשת להישיר מבט בגובה העיניים, מבוססת על התבוננות בעיני השותף, פתיחות, ואמון בסיסי והעצמה, ואילו הדרך האחרת מדגישה מאבק ומלחמה, ניצחון ושליטה.
היפוכה של דרך הדיאלוג הן מערכות יחסים שמרניות בעיקרן, שמתאפיינות במאמץ לשמירה על סמכות ושליטה, ובמציאות ימינו הן מקבלות אופי של מאבקי כוח. פרופסור חיים עומר[5] בספרו "המאבק באלימות ילדים – התנגדות לא אלימה " מציע דרכים למאבק. מלבד העובדה שהוא חוזר לתורות חינוך מיושנות[6] שהאמינו כי אילוף הוא צורה של חינוך, היחסים בין הורים לילדיהם מתוארים בביטויים צבאיים. הרטוריקה הצבאית, הכוחנית מסגירה את רוח הדברים, על אף הניסיון לקרוא לשיטה "מאבק לא אלים" ברוחם של מהטמה גאנדי ומרטין לותר קינג .
השיטה של עומר היא דוגמה קלאסית לחוסר אמפטיה, לחוסר רצון וכוונה להבין, לדרך של מאבק כוחני. על פי גאדמר, תיתכן דרך ללא מאבק. נקודת המפתח היא, כאמור, "ההתכוונות להבין". השיטה החינוכית יישומית שפיתחו יוגב ונווה, הנשענת על הנחותיו של גאדאמר, קובעת שבשלבי העבודה בין קבוצות מורים ישראלים ופלסטינאים, שום טקסט לא יכלול השמצה או הסתה נגד הקבוצה השנייה. זוהי כמעט המגבלה היחידה בתהליך. זה כלל מאוד מעניין. לא קל לביצוע – אך אפשרי. הימנעות כזאת אינה מחייבת הסכמה עם הדרישות או הטענות של הצד השני, אך היא מאשפרת להבין את נקודת המבט של השני, היא מאפשרת לחיות בשלום, ולהגיע לאי אלה הבנות והסכמים.
אני מבקשת להכניס גם את הממד הזה לתהליך הדברות בן מבוגרים לילדים. למה? כי על פניו נראה שיחסי הורים וילדים אינם כל כך מוקצנים כמו יחסי ישראלים פלסטינאים? לשם כך נצטרך לבחון:
האם קיימת הסתה או השמצה של אלה את אלה?
מה המשותף לשתי הקבוצות, ברמת המטרות, מה ההבדל בראיית המצב?
מהי השונות של הנרטיבים, הניגודים?...
הסתה או השמצה מתחילה בהתייחסות מכלילה, תוך התעלמות מהייחודיות שבכל אדם וילד, וראיית הילדים ככלל. בהכללה עצמה יש התייחסות פוגענית המתעלמת מהבדלים אינדיבידואליים בממדים רבים ושונים. ההכללות שמצאתי, במורשת היהודית ובתרבות הכללית על קבוצת הילדים – כשליש מהאנושות – מנמיכות ומעוותות את תכונותיהם, ומציגות אותם בצורה שלילית. בתרבות היהודית ישנם עשרות פתגמים שמציגים ילדים, כמו גם נשים ואחרים, כחסרי ערך וחסרי יכולת שאינם פרטנרים להידברות. כאשר אדם גדל על הכללות כאלה המתבטאות בעשרות פתגמים ו"דברי חוכמה" שעוברים כנכסי צאן ברזל, ללא בחינה מול מציאות חיים חדשה, הוא בא עם דעה קדומה שבמקרה זה היא נגד הילדים. ואילו הילדים שואבים את ההתנגדות מתהליכי התבגרות בלתי נמנעים. הצורך שלהם להפרדה לשם מימוש העצמי שלהם, להגיע לעצמאות, יוצר דור אחר דור את "מרד הבן" שרואה ב"זקנים" גורם מעכב וחוסם את התקדמותם. שני הכוחות האלה אינם כוחות סימטריים. מעצם ברייתם המבוגרים חזקים יותר ובידם משאבים כלכליים וחברתיים שמגבירים את השליטה ואת תחושת חוסר-האונים של הילדים, כשאלה הולכים ומתבגרים ככל שהמבוגרים מתעקשים על חיזוק והמשך השליטה, שני הכוחות האלה, שנמצאים שנים רבות יחד, כאשר הם צריכים לחיות בהרמוניה ובשיתוף פעולה, ולשם כך דרושה דרך, תהליכים שיוכלו להביא להידברות הרצוייה.
גאדאמר קובע שהַהִתְכַּוְונוּת להבין חשובה ביותר ולדעתו זה ערך-יסוד של הקיום האנושי.
"הַהִתְכַּוְונוּת להבין, מהותה הקשבה לשפה של הקיום האנושי. ההנחה העומדת ביסוד עמדה זו גורסת כי לאֱנוֹשִׁיוּת יש שפה משלה והיא משותפת לכל בני האדם. ככזו, היא מזמנת להם חוויות דומות, מצבים דומים, והתמודדות עם בעיות דומות, כמו למשל: שאלות של יחסי היחיד עם זולתו, עמדה מול העולם, בדידות, קשרי משפחה, מודעות למוות, שמחות ואסונות, עוולות ורוע, מאבקי כוח, ... ועוד כהנה וכהנה. כל הדוגמאות הן אזורי דמיון אנושיים משותפים, גם כאשר כל אדם מתנסה בהם בדרכו או מחפש ומוצא פתרונות שונים.
הדיון הדיאלוגי מסב את תשומת הלב אל השפה האנושית הזאת, בהנחה שבני אדם – גם אם הם חיים ב"אופקים" שונים של מקום, זמן ותרבות – יכולים לתקשר בינהם בדו-שיח, להבין את ההתרחשויות בחייהם של אנשים זולתם וגם למצוא בהם חומרים שיעוררו אותם למחשבה על חייהם שלהם. [7]
עלינו לזכור, שיש רבים הדוגלים בהיפוכה של דרך הדיאלוג מדובר במערכות יחסים שמרניות בעיקרן, שמתאפיינות במאמץ לשמירה על סמכות ושליטה, ובמציאות ימינו הן מקבלות אופי של מאבקי כוח. במחשבה על מגוון הניגודים בין מבוגרים לילדים, שהופכים לא פעם לסכסוכים, יש באמירה זו תקווה גדולה, כפי שמציינים יוגב ונווה, מעבר ללימוד הנרטיבים ההיסטוריים, "הרצון לפגוש וההתכוונות להבין" יוצרים ערך מוסף, המתבטא ב"חיזוק ערכים של אלטרואיזם, זולתיות רוחנית, שפירושה היכולת להיות קשוב ואמפטי לצרכים של בני אדם אחרים – לדאגותיהם, לתקוותיהם, למצוקתם לחלומותיהם," מתודה שיכולה להבטיח את ההתפתחות הזאת, יכולה להביא לשיפור מרחיק לכת ביחסי מבוגרים וילדים, שבתקופה האחרונה כאילו יצאו מכלל שליטה.
נראה לי שהיחסים בין מבוגרים לילדים הופכים לעתים קרובות ליחסים קונפליקטואליים, כאשר כל צד בטוח שהצדק עמו, ומתחפר בעמדותיו ללא הקשבה לצד השני. יש והיחסים האלה סמויים וממשיכים לפעול מתחת מסווה של "משפחה מלוכדת ומאוחדת" או "כל מה שאנחנו רוצים בביה"ס זה לטובת התלמידים".... ובוודאי עוד עשרות ביטויים שלא מאפשרים לראות את הפער בעמדות. יש והקרע גלוי ומוצג כמשבר בלתי נמנע: מתבגרים למשל נחשבים לקבוצה בעייתית במיוחד המאיימת ומשאירה את המבוגרים חסרי אונים.
אני מאמינה שהנחה זו תופסת גם ביחס ליכולת ההדברות בין קבוצות מבוגרים וילדיהם. נצטרך לסלק כמה מחסומים, אך המאמץ כדאי.
[1] אסתר יוגב - סגנית מנהל מכללת סמינר הקיבוצים, ומרצה בכירה במכללת סמינר הקיבוצים ומרצה באוניברסיטת תל אביב.
אייל נווה - פרופסור להיסטוריה והוראת ההיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים ומ -2001 פרופסור חבר באוניברסיטת תל אביב
[2] יוגב אסתר נווה אייל 2004 ההסטוריה כצורך, כפשר, כמפגש אנושי בתוך: החינוך וסביבו כרך כ"ו, 2004 עמ' 67
[3] הפשר הנפוץ ביותר של דיאלקטיקה מכוון לתורתו של הגל. על פי הגל, הדיאלקטיקה היא התפתחות באמצעות קונפליקט – בתחומים רבים כמו ההוויה החברה,ההיסטוריה ועוד. המאבק בתוך הקונפליקט (תזה ואנטי תזה) מתפתח באופן הדרגתי או מהפכני עד שנוצרת אחדות של הניגודים (סינתזה)
[4] שם,
[5] עומר חיים, מאבק באלימות ...
[6] אליס מילר, 1980, תרגום לעברית 2010, "בראשית היה חינוך" הפרק"פדגוגיה שחורה" עמ' 21 - 121
[7] שם, עמ' 63-71
אייל נווה - פרופסור להיסטוריה והוראת ההיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים ומ -2001 פרופסור חבר באוניברסיטת תל אביב
[2] יוגב אסתר נווה אייל 2004 ההסטוריה כצורך, כפשר, כמפגש אנושי בתוך: החינוך וסביבו כרך כ"ו, 2004 עמ' 67
[3] הפשר הנפוץ ביותר של דיאלקטיקה מכוון לתורתו של הגל. על פי הגל, הדיאלקטיקה היא התפתחות באמצעות קונפליקט – בתחומים רבים כמו ההוויה החברה,ההיסטוריה ועוד. המאבק בתוך הקונפליקט (תזה ואנטי תזה) מתפתח באופן הדרגתי או מהפכני עד שנוצרת אחדות של הניגודים (סינתזה)
[4] שם,
[5] עומר חיים, מאבק באלימות ...
[6] אליס מילר, 1980, תרגום לעברית 2010, "בראשית היה חינוך" הפרק"פדגוגיה שחורה" עמ' 21 - 121
[7] שם, עמ' 63-71
רשומות
