השפעת הפילוסופים על תפיסת הילדות
ברטרנד ראסל ג'והן לוק
מתוך פרק על מחסומים להטמעת הזכות להישמע,
מתוך ספר בכתובים, מאת רינה יצחקי
אין להתעלם מהשפעתם של הפילוסופים על יחסי הגומלין בין הורים וילדים. השפעה זו נובעת מעצם טבעה וייעודה של הפילוסופיה, כפי שמעיד עליה הפילוסוף האנגלי ברטרנד ראסל:
"הפילוסופיה שואפת קודם כל אל הדעת... דעת שהיא פרי בדיקה ביקורתית של יסודו דעותינו הנראות לנו כבטוחות, של משפטינו הקדומים ושל אמונותינו"
בידה להציע לנו אפשרויות רבות המרחיקות אותנו מכוחו העריץ של ההרגל... מעשירות את דמיוננו השכלי...[1]
עוד נאמר עליה, בין היתר, שהיא "חלק מן המסד של התרבות ושל הציוויליזציה המערבית".[2]
מן הראוי אפוא לבחון את הארותיהם – שבמקרה הרע, עוזרות לנו להבין מאין צמחו דעותינו... ובמקרה הטוב, אף לרדת לעומקם של הדברים בהם אנו עוסקים. שכן, הפילוסופיה שואלת שאלות שעומדות בבסיס חיינו, ביניהן: "מהו צדק?", "אילו חוקים דרושים כדי ליצור חברה צודקת?", "מהו מקור סמכותו של האב?" – שאלות שעדיין רלוונטיות גם היום.
בחשיבתם על טבע האדם נדרשו רבים מהפילוסופים לדיון בילדוּת. דעותיהם השפיעו לא מעט על התפתחותה של תפיסת הילדות ועל חובת החברה, הורים ומחנכים ביחס לילדים.
אביא כאן דוגמה אחת ממשנתו של ג'ון לוֹק,[3] פילוסוף שביסס את המחשבה הליברלית. על אף שהאמין - שאין המדינה אלא מנגנון כדי להבטיח את זכויות האדם, כשזה נוגע לילדים, לוק התעלם מזכויות האדם שלהם – הוא תמך בגישה הפטרנליסטית הגורסת שהמבוגרים יודעים אל נכון מהי טובת הילד, ועל כן הם יכולים להגביל את חירותו ולכוון את התנהגותו.
לוק אמנם היה "מתקדם" לעומת דעתו של ג'ון הובס[4] שחשב ש "על הילד לציית למי שמקיים אותו; היות שקיום החיים הוא המטרה שלשמה נעשה אדם כפוף לאדם אחר, הרי שכל אדם אמור להבטיח ציות למי שבכוחו להציל או להרוס אותו" (שרפשטיין 1984) והצדיק את המשמעת מטעמים "פרגמטיים" שאינם מכירים כלל במחויבות ההורים לילדיהם. ספק רב אם ילד בגיל הרך מסוגל להבין את הקישור שהוֹבְּס מציין. אכן מבחינת האינטרס של הילד – כדאי לו לציית למען קיומו, אך לא ברור כלל איך הוא אמור להבין זאת. כמו כן הבטחת קיומו הפיזי עדיין אינה מבטיח הילדות מאושרת.
גישתו של לוק מתקדמת יותר: אבל יחד עם התביעה לשוויון אנו מוצאים הסתייגות מהענקת שוויון מלא לילדים, דבר שאפשר להבין, מכיוון ששוויון מלא באמת אינו אפשרי בילדות המוקדמת, אך לעומתה - הצדקה מרחיקת לכת לכיבוד אב ואם, שעלולה לרוקן מתוכנה את הטענה לשוויון גם אם אינו מוחלט ומלא. לוק, שבוי במגבלות הידע של זמנו, סבור שתינוקות הם חלשים וחסרי ישע, ללא דעת ובינה, ולכן טובת הילד, עקרון שהיה בו משום חידוש בתקופתו – אי אפשר להעניק לו שוויון. הוא אמנם מוותר על שוויון אך עם זאת מכיר באחריות ההורים על חיי ילדיהם.
"אדם הראשון נברא כאיש מבוגר, כשגופו במלוא כוחו ורוחו במלוא יכולתה השכלית. למן הרגע הראשון היה מסוגל איפוא לדאוג למחיית נפשו ולשמירת קיומו... כל יושבי תבל שבאו אחריו הם צאצאיו, נולדים תינוקות חלשים וחסרי ישע בלי דעת ובינה. אך כדי למלא את חסרונו של מצב פגום זה, עד שיוסר על ידי ההתפתחות הבאה בעקבות הגיל, בא החוק הטבעי וחייב את אדם וחוה, ואחריהם את ההורים כולם, לשמור על קיום בניהם, לכלכלם ולחנכם. ...ההורים אחראים כלפי הבורא" (לוק תשנ"ז, עמ' 42)
"על אף כל מה שאמרתי... שכל בני אדם שווים מטבעם, אין להניח שהתכוונתי לשוויון מכל המינים. הגיל או שלמות המידות עשויים להעניק לאדם בכורה צודקת. כשרונות מצויים וערך אישי עשויים להעלות את בעליהם מעל לרמה הכללית" (שם, עמ' 42).
"יש ואדם חייב לנהוג כבוד באלה שהטבע, הרגש של הכרת טובה ... עושים אותם ראויים לכך".
ובכל זאת, לוק מדבר על שליטה וסמכות הורית לתקופה מסוימת המותאמת להתפתחות הילד:
"אמנם, אין הילדים נולדים במצב זה של שוויון מלא, אולם נולדים הם לקראתו. הוריהם יש להם מין שליטה וסמכות ביחס אליהם שנמשך תקופה מסוימת לאחר לידתם... אבל אין זו אלא סמכות זמנית..."
לוק אף מאיר את המתח שבין הצורך לכוון ולהדריך לבין חופש הרצון:
"הורים, מחובתם לדאוג להם כל עוד נמצאים הללו במצב הילדות חסר-השלמות. ההורים חייבים ללמד דעה ולכוון את מעשיהם של הקטנים חסרי הדעת, עד שיתפוש השכל את המקום הראוי לו ויפטור אותם מדאגה זו. וזה מה שדרוש לילדים, כי האל, בתתו לאדם בינה לכוון את מעשיו, הנחיל לו גם חופש רצון וחופש פעולה כחלק ממהותו, בתוך גבולותיו של החוק שהוא כפוף לו. אולם, כל עוד שעדיין אין לו בינה משל עצמו לכוון את רצונו, אין ניתן לו גם רצון משל עצמו להתנהג על פיו. מי שחושב בשבילו צריך גם שירצה בשבילו, וחייב הוא להורות את הדרך לרצונו ולכוון את מעשיו. אולם כשמגיע הבן אל המצב שהפך את אביו לבן-חורין, נעשה אף הוא בן-חורין" (שם, עמ' 44-43).
"מה מקנה לו לאדם את החופש לסדר את מעשיו ואת רכושו כרצונו... [הרי זה]
הכושר ללמוד ולדעת את החוק... וכשם שדבר זה הפך את האב לאיש חופשי, כך יהא גם דינו גם ביחס לבנו. עד אותו גיל [21 שנה בחוק האנגלי] שולל החוק מן הבן את הרצון וקובע שידריכהו רצונו של אביו... שיהא גם חושב בשבילו" (שם, עמ' 45).
גישה זו – שהתעלמה כליל מרצונו של הילד - אינה מאפשרת לילדים להתנסות בקבלת החלטות ובלקיחת אחריות; היא מושתתת על ההנחה שהכישורים הדרושים יופיעו מעצם ההתבגרות. כיום אנחנו יודעים שאלה הם כישורים ומיומנויות נרכשים, שיש להתנסות בהן בהדרגה מגיל צעיר.
לוק מוסיף:
"ילדים שעדיין לא הגיעו אל הגיל המאפשר את השימוש בשכל לכוון על פיו את מעשיהם... מורה הדרך שלהם הוא השכל המכוון את מעשיהם של בני-אדם אחרים שהם מדריכיהם, שמיועדים לחפש ולהמציא את מה שטוב בשבילם". החופש הטבעי והכפיפות להורים עולים בקנה אחד, ושניהם מושתתים על עקרון אחד: הילד חופשי על-פי זכותו של אביו, מכוח בינת אביו, המיועדת להדריכו עד שיהא בעצמו בעל בינה" (שם, עמ' 46).
בימינו, יש מקום לביקורת על הקישור בין "החופש הטבעי" לבין "הכפיפות המוחלטת להורים" -
"...משום כך נתונה ביד ההורים הסמכות לנהל את בניהם בימי ילדותם. האל הטיל עליהם את התפקיד להשגיח על צאצאיהם, ונטע בלבם את הנטיות הנאותות של רוך ודאגה כמעצור לכוח סמכותם, כדי שישתמשו בו ההורים כפי שייעדה אותו חוכמת האל, כלומר לטובת בניהם כל זמן שהם זקוקים לכך" (שם, עמ' 48-47).
לוק, מאמין בִּמְסוּגָלוּת הורית מושלמת, שמתרחשת בחסד האל. הוא רואה מעין יחס דיאלקטי בין הסמכות – כוח ושליטה, והרוך – אהבה ודאגה, שההורים צריכים להפעיל בעת ובעונה אחת עם ילדיהם. לוק בטוח שהרוך והדאגה שחווה במשפחתו, מצד אמו הן נחלתם של כל ההורים, והם הוליכו אתו אישית להמשך התפתחותו.
הדרושה להורים לבין הרוך והדאגה שאמורות לרכך את המשמעת והכניעה לסמכות. מתוך אמונה זו הוא רואה את האב אחראי בלעדי לכל צעדיו של הבן.
מכיוון שאיזון כזה הוא ד נדיר, יש לשער שניסיון חייו של לוק, מעמדו האישיות של הוריו, יצרו אצלו את ההרגשה כי כך הם הדברים אצל כולם.
לוֹק מעיד על עצמו:
"כשלעצמי, אין אדם הרוחש לסמכות כבוד והערצה יותר ממני... בצד כניעתי בפני הסמכות יש בלבי אהבה לא פחותה לחירות".
אין לי מושג איך פתר לוק את הסתירה עמוקה בין הכבוד והכניעה ל"סמכות" לבין אהבת החירות. ברור שֶׁקָבָּלָה של הסמכות מגבילה את החירות. נדרשת אישיות מיוחדת כדי להתנהל בין שתי גישות אלה, מעלה בדעתי את האיפיון של חופש כהכרה בהכרח. אי-שם בתודעתנו, עדיין מהדהדת מחשבה ראשונית על חופש שהוא "חופש לעשות כל העולה על דעתנו", חשיבה שמקורה כנראה בשחר התרבות, בטרם התרחש תהליך החִבְרוּת, מחשבה זו יוצרת אצלנו התנגדות לכל מה שנתפס כמגביל – משפחה, בית ספר מדינה ומוסדותיה. במחשבה נוספת, נסכים כי חופש הוא קודם כל חופש שלילי, כלומר חופש מ... חופש מאיומים פיזיים על חיינו, חופש מעושק וגזל, מאלימות גופנית, הרי דווקא מוסדות המדינה, הממשלה, הכנסת, המשטרה- הם אלה המאפשרים את החופש.
מצד אחד הוא מדבר על "החובות שהטבע וזכות ההולדה מטילים על הבנים", ומצד שני יש בו אמונה ברוך ובדאגה של ההורים ובנכונותם "לשחרר" את הילדים מכבלי סמכותם-הם, אמונה שנבעה כנראה מניסיון חייו, שכן, הוא מעיד על אמו שהייתה "אשה חסודה מאוד ואם אוהבת."[5] (שרפשטיין 1984). אך המציאות עד ימינו מעידה, שלא כל הילדים התברכו בהורים כאלה. במקומות רבים המצב הוא כזה. ההיסטוריה של הילדות אינה מצדיקה אמונה זו: עד היום, במאה העשרים ואחת, עדיין נשמעים קולות הקוראים לחיזוק הסמכות ההורית[6], תוך התעלמות מן הצורך לראות בילד אדם חופשי ונושא זכויות.
אין לחלוק על תרומתו הרבה של ג'ון לוֹק לתפיסת החירות והשוויון, בהיותו מבסס הפילוסופיה הליברלית. השקפותיו נתנו בסיס לגישה הומאנית שוויונית שהיא כמובן תנאי הכרחי לקלה והטמעה של זכויות האדם בכלל וזכויות הילד בפרט. עם זאת, דעותיו בנוגע לילדים רחוקות מאוד מחופש ושוויון. הוא לא עקבי בדעותיו כאשר מדובר בילדים.
ההתוודעות לדעותיו של לוק, עזרה לי להבין את טעמיה של הגישה הקדומה אל מעמד הילד. היא נתנה לי הזדמנות לחשיבה מעמיקה על מעמדם של ילדים וכמובן גם על זכות הילד להישמע ולהשתתף. בעוד לוק מסתמך על חסד האל המוענק להורים... בעולמנו המודרני, ולאור הנתונים על מצב הילדים, אנחנו מבקשים להבטיח את מצב הילדים בקביעת נורמות, הסדרים ואמנות. הבעייתיות נובעת מכך, שהילדים רכים באמת "נמצאים במצב הילדות חסר-השלמות. מצב שמצדיק את הטענה ש"ההורים חייבים ללמד דעה ולכוון את מעשיהם של הקטנים חסרי הדעת"... לוק מסמן את המצב שבו יהיה נכון לתת לילדים "עצמאות": "עד שיתפוש השכל את המקום הראוי לו ויפטור אותם (ר.י. את ההורים) מדאגה זו". היום אנחנו יודעים שיש הגדרות שונות למצב זה, וחשוב מכך אנחנו יודעים שלא כל הילדים מגיעים לכך "ששכלם תופש מקום ראוי" באותו הזמן. אנחנו מודעים לשׁוֹנוּת אינדיבידואלית בקצב התפתחות, ולכן נציע להושיט יד לקטנים ולסייע להם להגיע לעצמאות.
כזכור, בניסוח של הזכות להישמע, מציעה האמנה שילוב של 'גבולות' (על פי היכולת המתפתחת של הילד) הנדרשים מפאת גילו הצעיר של הילד או מגבלות ביכולותיו לבטא את עצמו – אך יחד עם זאת ממליצים להקנות לילד את המיומנויות הלשוניות והחברתיות הנדרשות על מנת שיוכל אכן לגבש דעות ולהביען בצורה מניחה את הדעת, שתאפשר הקשבה והתייחסות מטבית מצד המבוגרים. במקרה שלנו יש כאן מעין גישה דיאלקטית אל הליברטיאניזם והפטרנליזם – שתי הגישות שהשפיעו על האמנה. הליברטיאניזם עצמו – התפתח והוסיף לזכות לחירות שעמדה במרכזו בתחילת דרכו, גם את הזכות לשוויון. למען האמת ניתנת אפשרות להפעיל גם את נקודת המבט של עקרון טובת הילד אמנת זכויות הילד סעיף 3 – על ההתערבות של המבוגר בקבלת ההחלטות שהיא כוללת, תוך כדי העצמה וקידום של הילדים לקראת עצמאות בהבעת דעותיהם.
[1] ברטרנד ראסל תשנ"א, בעיות הפילוסופיה – ערכה של הפילוסופיה הוצאת מאגנס והאוניברסיטה העברית בירושלים, עמ'182, 190
[2] בריאן מגי 1997, הפילוסופים הגדולים, ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, עמ' 7.
[3] ג'ון לוק 1997, על הממשל המדיני, הוצאת ספרים ע"ש מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
[4] ג'ון הובס -
[5] ב. שרפשטיין 1984 , פילוסופים כבני אדם, זמורה ביתן מוציאים לאור, עמ' 81.
[6] ח. עומר 2000, שיקום הסמכות ההורית מודן הוצאה לאור
רשומות
