הקלות הבלתי נסבלת של חדירה לתחום הפרט - מאגר מידע על כל תלמידי מערכת החינוך / רינה יצחקי
מדובר בהצעת החוק הממשלתית שתאפשר הקמת מאגר מידע שנוי במחלוקת, ובו מידע פרטי על תלמידי מערכת החינוך. איזה מידע? מאילו מקורות? לאיזה מטרות?
לפני שאפרט, אני מוצאת לנכון לומר שמאגר כזה אינו מסתיים במידע על התלמידים. ילד גם כשהוא תלמיד, בא מבית, ממשפחה, מהורים. כשהוא מספר על עצמו הוא מספר גם עליהם. עלי ועליכם.
ציטוט מכתבתו של יהונתן ליס בהארץ:, 11.7.2010
"טיוטת הצעת החוק מגלה כי המאגר צפוי להיות נרחב למדי ולכלול מידע משמעותי על כל תלמיד, על הישגיו, על הרגליו, על ביתו ועל הרקע המשפחתי שלו. המאגר יכיל גם מידע רפואי ופסיכולוגי של התלמיד המצוי "בזיקה לתפקודו של התלמיד ללימודים" – למשל, מצב רפואי שבגינו מבקש תלמיד הקלות בבחינות".
לגבי בעיה "חמורה זו" – הייתי ממליצה להוריד את הפרמטר של זמן, ולתת מספיק זמן לסיום הבחינה, לכל הילדים. הזריז יגמור מהר והאיטי – יסיים מאוחר יותר. קצב הכתיבה אינו מעיד על ידיעה או אי-ידיעה של החומר הנלמד. זה הרבה יותר פשוט מכל האמצעים שנוקטים היום, שהביאו למסחור של לקויות למידה – כולה, עוד שעה לבחינה. הליך שישחרר מכל הנהלים להארכת זמן, מן ה"רמאות" שהתפתחה בין הילדים, ההורים והפסיכולוגים שמאשרים לקויות למידה לכל המרבה במחיר. לא כולם כמובן.
פרטי המידע שייאסף במאגר – אינם שייכים למטרה המוצהרת: "מדידה והערכה של הישג המערכת" – למיטב הבנתי את הנושא, הישגי המערכת תלויים באיכות ההוראה – נושא שלא מטופל כראוי ובוודאי ללא שקיפות, ובהישגי התלמידים – אותם מודדת ומעריכה המערכת ללא הרף.
המאגר מבקש לאסוף מידע הקשור ל"מצב רפואי פיזי או נפשי" – אין ספק שיש קשר בין מצבו של הילד לבין הישגיו בלימודים. אך במישור זה "ביצועי המערכת" לא ממש ברורים. מורים שהם האחראים העיקריים להישגים לימודיים, אינם ערוכים ואינם אמורים לטפל בבעיות בריאות. במקרה הטוב, הם אמורים לדעת על בעיה ולהתחשב בה, מה בדיוק רוצים למדוד או להעריך כאן?
רצוי להזכיר שלפני שנים היה נהוג ב"מערכת" כרטיס סמוי בו נרשמו מידעים שונים על התלמיד, ונערך מאבק רציני כדי לבטל את ההליך הזה, שמזכיר לא מעט את "האח הגדול" – במשטרים לא כל כך חביבים. והנה בא משרד החינוך, ובעילה של מדידה והערכה הוא מחזיר את איסוף המידע –
אז שתי הערות לעניין זה:
- יש חוסר מידתיות בין ההשקעה בעשייה החינוכית (שיפור ההוראה, שיפור תנאי הלמידה, הקטנת הכיתות ועוד) לבין "המדידה וההערכה" שלה. ככל שלמדתי, בחינוך הדבר החשוב הוא התהליך. הדרך. התוצאה "הנמדדת תכופות" אינה מוליכה לשיפור התהליך החינוכי לימודי. היו בתי ספר שלמדו ללא עריכת בחינות כלל. היה בכך כבוד רב לשונות האינדיווידואלית ולידיעה כי הכיתה היא הטרוגנית והיכולת הלימודית של הילדים שונה. המאמץ וההשקעה נחשבו והוערכו יותר מההישג הסופי. נדמה לי שהתלמידים למדו מכך הרבה על דרכי החיים, מאשר מעוד מבחן ועוד ציון.
אני תוהה – מדוע צריכים לבקש מהתלמידים מידע על הבית והמשפחה מעבר למידע הנמסר עם ההרשמה לבית הספר... האם ההורים אינם מקור מהימן יותר? אני חוששת מהתפתחות "סוג של מלשינות" או "מסירה", ילדים יתבקשו לדווח על הנעשה בבית... איך אמורים ההורים להרגיש?
שמעתם על "סודות מן החדר"? איך הילד הצעיר יחליט מה מספרים ומה אמור להיות בתחום הפרטיות של המשפחה?
יש לי גם המלצה: לא המצאתי אני רק מזכירה: רוצים לדעת מה קורה אצל התלמיד בבית? לכו לביקורי בית. במשך שנים נהגתי ללכת לביקורי בית בבתי התלמידים שלי, זה יצר קשר מצויין בין ההורים ובין בית הספר. זה נתן לתלמידים הרגשה שהמורה וההורים משתפים פעולה למענו. זה איפשר למורים להכיר את הסביבה ממנה בא הילד, ונתן לי אפשרות להעלות נושאים באסיפות הורים – לא כרכילות אלא כנושא חינוכי. להזכירנו שהורים, גם משכילים, לא בהכרח למדו חינוך, ויש למורים מה להציע להם, כאשר מעוניינים בשיפור האקלים החינוכי. ותאמינו - אין כאן מה למדוד ולהעריך. צריך לעשות. צריך לתת למורים כלים לעבודה משמעותית עם ההורים. לקרב. לפתוח. לשתף.
אני מודעת ומכירה גם מקרים שמצדיקים בהחלט קבלת מידע מהתלמידים. אין כמוני מעריכה את נקודת המבט של הילדים על מה שקורה להם, לא רק בבית, גם בכיתה.
האם הכינו במשרד החינוך – בעזרת השירות הפסיכולוגי – את השאלונים בהם יעריכו תלמידים את המורים? האם נקודת המבט שלהם על הלמידה ועל היחס שהם מקבלים ממוריהם – אינה רלוונטית להערכת ההישגים של המערכת?
ציטוט נוסף: ליס בהארץ:,
"השאלונים נבנים בהתייעצות עם השירות הפסיכולוגי החינוכי, שעוזר לנו להתאים את השאלונים לגילאי הילדים. לילדים נאמר במפורש שאם הם אינם רוצים לענות על השאלות הם יכולים שלא לענות, זה מוקרא בראשית הסקר. הילדים אוהבים לענות על השאלונים".
המשרד דואג להבטיח את "התאמת השאלון לגיל התלמידים" – כאילו מדובר ב"הבנת הנקרא" ולא בלגיטימיות של החדירה הפולשנית לתחום הפרט? ועוד באמצעות שליח. השימוש המניפולטיבי בילדים. והציניות המשתמעת מ"הרשות שלא לענות" –
לילדים צעירים יש ניסיון מסוים עם מבחנים ושאלונים שניתנים בבית הספר, בכיתה, על ידי המורים. הם יודעים ש"כדאי לשתף פעולה" – ומה פתאום שהם לא ירצו לענות?... ותנסו להיכנס לנעליהם של ילד או ילדה, שרואים שאלה "מטרידה" בלשון המעטה, הם צריכים להחליט אם לשמור על חשאיות או לענות על כל השאלות כפי שמקובל עליהם?
אהבתי במיוחד את ההערה ש"ילדים אוהבים לענות על שאלונים" – בכלל שכחנו שבאנו להעריך את הישגי המערכת ונמצאנו גורמים הנאה לתלמידים.
להלן תגובה שהתקבלה לדבריי: לינק: הקלות הבלתי נסבלת של חדירה לתחום הפרט - מאגר מידע על תלמידים
שימו לב לתגובתה של לכלילדמגיע מורה מחנכת:
היום 7:20:
"השימוש המניפולטיבי בילדים אינו חוקי וממש מזעזע, ועוד על ידי מי שאמורים לחנכם לשמירה על פרטיות, כהגנה מפני פגיעה אפשרית. בהחלט מחזק את הידיעה שמה שנטעתם בילדכם בבית, כלומר חינוך לזהירות יתר ורשות הסירוב למתן פרטים, חשובים ביותר!!! חשוב להטמיע בילדים המנעות מצייתנות עיוורת לכל הוראה גם אם היא מגיעה מ"כביכול סמכות", ולפתח חוש לגבי הוראות לא סבירות, חדירה לפרטיות ואיום על בטחונו כתוצאה מכך. ילד ביקורתי במידה הנכונה, הוא ילד חושב אשר לומד להפעיל שיקול דעת ומחשבה נוספת, לפני פעולה. בדיוק כמו שאנו כמבוגרים נבדוק בציציות איזו פגיעה אפשרית עלולה פעולה כזו לגרום לנו, כשאנו נדרשים למלא שאלון ו/או לתת פרטינו האישיים"
תגובה זו מחזקת את דבריי ומוליכה לחשיבה נוספת.
היא חשובה ומעניינת ויש לה כמובן השלכות גם לדיון הקודם לגבי "בקשת רשות" מותר ואסור. מסתבר צריך מנגנון שיקול דעת מתוחכם ביותר - יחסית לילדים - שיוכלו, לא רק לדעת לא לציית באופן עיוור אלא גם לדעת מתי וכלפי מי נכון להפעילו.
שכן, כפי שכתוב בתגובה :
"חשוב להטמיע בילדים הימנעות מצייתנות עיוורת לכל הוראה גם אם היא מגיעה מ"כביכול סמכות", ולפתח חוש לגבי הוראות לא סבירות, חדירה לפרטיות ואיום על בטחונו כתוצאה מכך".
לדעתי יש לנו עבודה חשובה ודחופה בפיתוח שיקול-דעת אצל צעירים כולל הצגת הגורמים בעד והגורמים נגד, וחשוב מכל לתת לגיטימציה לנקיטת עמדה של הילד.
יש כמובן ניגוד חמור בין השאיפה ל"ילד צייתן" הנשמע למבוגרים מחנכים הורים, כלומר ילד "מחונך" – לבין השאיפה לילד "עצמאי" – אותו ניתן לטפח על ידי מתן הזדמנויות לשיקול דעת. מחנך דגול עשה זאת לפני שנים כוונתי ללאורנס קולברג, (נולד ב1927 בניו יורק. הוא התחיל לחשוב על התפתחות מוסרית במהלך מלחמת העולם השנייה כאשר עזר בהעפלת יהודים לישראל דרך המחסום הבריטי. http://www.goodteacher.co.il/Pages.asp?intCatalogID=82) ולשיטת "הדילמה המוסרית" שהוא פיתח.
על אף איכותה של השיטה וההצדקה המוסרית שלה, מעטים המורים העוסקים בה באופן שיטתי ועקבי.
הנה מזדמן לי להביא גאולה לעולם... המביא דברים בשם אומרם... יש חשיבות ראשונה במעלה לפיתוח מנגנון שיפוט מוסרי. במקרה שלפנינו – השאלונים למאגר המידע... עומדת בפני ילדים רבים השאלה: "למי אני נאמן יותר: להורים שאומרים לא לספר כל דבר שמתרחש בבית או למורה שמבקשת פרטים על הבית... ובאמת, מותר לילד לסרב לענות.
תחשבו מעט על מצבו של ילד (צעירים, כיתות ג' ד' ה' ) שאינו רוצה לענות על השאלונים שמשרד החינוך נותן. תחשבו על המורה שחלילה רבים מתלמידיה לא יענו על השאלון?
מכאן, שלא נסתפק רק בלימוד וטיפוח מנגנון חשיבה מוסרית אלא גם: חשוב לתת לכך לגיטימציה. ילדים שיגלו חשיבה עצמאית, שישאלו שאלות, שיבקשו נימוקים והצדקות ל... הם בדרך הנכונה והראויה. הם לא כל כך נוחים להורים ולמורים. אך יש בהם איכות ייחודית שכדאי לפתח.
מוכנים לדרך?
רשומות
