מי רוצה לחזור לא' ב'? בעקבות ספרה של ח"כ עינת וילף: "חזרה לא' ב'

למי שמתעניין: שם הספר באנגלית Back to Basics. הספר עוסק בשאלה גורלית לחברה הישראלית.
הוא מעלה את מצב החינוך - נכון לעכשיו - מנקודת מבטה של המחברת ומירי וילף , אמה, ששותפה לכתיבת הספר.
תמונת המצב היא קשה ביותר ומתוארת מנקודת המבט של המורים. לא ניתן לדעת את היקף התופעה. האם המתואר בספר הוא מצב כולל או בשולי המערכת. הנתונים אינם מלווים במחקר. מכל מקום אני מסכימה עם הכותבות שהגילויים חמורים ויש להיערך מיידית לשינוי המצב.
עינת וילף קוראת להכרזת מצב חירום, בו יטופלו בעיות משמעת והתנהגות ראויה בעדיפות ראשונה. אפשר לומר:
 "אפס סובלנות!" - כלומר ילדים שלא יישרו קו עם הכיוון החדש, ילדים שיפריעו ללמד וללמוד יסולקו מהכיתה.
עד כאן, אפשר לקבל - אכן חייבים ליצור מצב בו מורים יוכלו ללמד ותלמידים - ללמוד.
השאלה הבאה היא לאן הם יסולקו? מי ייקח אחריות? איך הם ישולבו מחדש במערכת החינוך במסגרת חוק חינוך חובה וחינם?
המחברת וילף, רואה את המורים כמי שיכולים וצריכים להוליך את השינוי. בכך אני מסכימה אתה. השאלה הקשה היא איך נשיג את שיתוף הפעולה עם המורים. מצבם של המורים הוא רע , מביש ומעליב. הם כר-החבטות של כולם. התלמידים, ההורים והמפקחים. במשך שנים הם קופחו בשכרם, ולא נחשבו לפרטנרים בעיצוב רפורמות בחינוך. "הרעיונות הדגולים" הונחתו עליהם.
מצב זה, בו על המורים ליישם ולממש החלטות שהם לא היו שותפים לקבלתם הוא מצב רע, ותוצאותיו ניכרות בשטח.
למיטב הבנתי, ועל סמך שנים רבות במערכת כמורה וכמדריכה פדגוגית בסמינר הקיבוצים בתל אביב, התעלמות מהמורים כשותפים שווי ערך ליצירת שינוי - גרועה יותר גם מהמשכורת הנמוכה.
עכשיו, בספר יש תיאור מדויק ומפורט של המהלך  להשבת הסדר. רמת הפרוט וההחלטיות לא משאירה מקום לחשיבה ולניסיון של המורים. שוב מכתיבים להם מה ואיך... ואני מדגישה, אין לי בעיה עם המטרה הכללית שהיא החזרת אקלים בית הספר לסדר הראוי - ואני מסתפקת באפיון אחד: "מצב שמאפשר הוראה/למידה" שלשם כך התכנסנו.
עניין שלא אפתח כאן - מקומם של ההורים בחינוך ילדיהם. זו סוגיה מורכבת, וראויה לטיפול מעמיק, אך הרחקת ההורים מבית הספר, עלולה לפגוע ברעיון שוילף מעלה - של בית ספר כבית. בית ספר כקהילה. יש לתת את הדעת על הצעתה של וילף ל"מידור" ההורים.
המחברות סבורות שיש להוליך גם שינוי מהותי שעיקרו התאמת בית הספר למאה ה -21. יש בחזון רעיונות טובים מאוד. אולם הבניית הנושא טומנת בחובה סיכון. ההצעה אומרת שיום הלימודים יחולק ללימוד עיוני בבוקר וללימודי העשרה מגוונים אחה"צ. אם אכן בתום לב מציינת וילף כי לימודי ההעשרה לעתים חשובים מן הלימוד העיוני - מדוע לא לתת להם מעמד שווה גם במקום וגם בזמן?
עניין נוסף - הזמנת גופים מסחריים לתמיכה ולמימון "לימודי ההעשרה". לא קשה להבין שגופים כאלה, מסחריים, מבקשים להבטיח הצלחה כלכלית ולא ממש לתקן את התהליך החינוכי, ועוד מדוע שילכו לבתי ספר חלשים ובעייתיים?
ומה יעשו תלמידים שהלמידה העיונית לא מתאימה להם - ?
חזרה לספר - ברור שכוונותיו רצויות גם אם אינני מסכימה עם כולן. אך יש להיזהר מן הפשטות היתרה בה מוצעים השינויים. מן המרכוז הרב שעלול ליפול בידיים לא נאמנות. בימים אלה אני צופה בדיונים של מיטב המחנכים בארצות הברית שדנים בהשלכות של מדיניות ה - Zero Tollerance בארצות הברית. יותר מידי בעיות. ומכיוון שבספר נזכרת כדוגמה מדיניותו של ג'וליאני - ראש העיר ניו-יורק לשעבר, אומר רק משפט אחד - בית ספר אינו מקום לשוטרים, בבית ספר אנחנו מבקשים לחנך ולא להעניש בלבד.
מבחינתי - נדרש תהליך העצמה משמעותי לכל המורים - כ 140000 - מאה ארבעים אלף מורות ומורים.
יש להעלות את עניין החינוך על "ראש שמחתנו" - וזה צריך להיות עניין מקצועי ובעיקר עקבי ושיטתי  -ולא כפוף לקדנציות של חברי הכנסת.
4  שנים אינן מספיקות לתהליך חינוכי עמוק.
ולסיום - אנצל הזדמנות זאת כדי לקרוא לגיבוש מדיניות כוללת של מדינת ישראל ביחס לילדיה. ואני מציעה את הסיסמה "בית ספר ידידותי לילדים" כבסיס לעיצוב השינויים.
על בית ספר ידידותי לילדים ראו את המצגת.

אתר של ילדים - כך נראית "הזכות להישמע ולהשתתף

לפני שנים רבות כתבתי סיפור דמיוני בשם "חלום של בית ספר" _{על בית ספר כזה,} להלן קטע ממנו: 

                                      חלום של בית ספר

"המורים בבית-הספר רצו לדעת מהו בית-ספר שיענה על הזכות לכבוד ועל הצרכים האמיתיים של התלמידים. הם הציעו לילדים בכל כיתה  לחבר ספר  על בית-הספר האידיאלי (הטוב ביותר) בו הם רוצים ללמוד. על פי הצעות הילדים החליטו לקרוא לספר "חלום של בית-ספר".

גליה, רון, מיכה ואלי כתבו את הקטעים הבאים:  

קטע   א' :  תחילתו של יום... (גליה)

מה שאני הכי רוצה?... נגיד ש... המורה נכנסת לכיתה, אומרת שלום, איך אתם מרגישים היום?

מי רוצה לספר על משהו מעניין שקרה בדרך לבית-הספר, או משהו שהרגיז... או משהו מצחיק שקרה? כמו שהיה הבוקר בכיתה. 


אילנה, שיושבת אחרַי, התחילה לספר: "לפני יומיים התעוררתי מאוחר בלילה וגיליתי שאני לבד-לבד  בבית. לא כל כך פחדתי אבל דאגתי - לאן יכלו ההורים שלי ללכת? הדלקתי את כל האורות בבית, פתחתי את הטלוויזיה, לקחתי לי סוכריות ושוקולדים וחיכיתי שהם יחזרו.
לבסוף רק אבא חזר, ואמר: אימא  נסעה לבית-חולים כדי ללדת. בעוד יומים-שלושה היא תחזור הביתה עם התינוקת ו..."

עכשיו חשבתי בלבי, המורה תפסיק אותה "זה לא עניין לבית-הספר", היא תגיד לה, "בבית-ספר צריך ללמוד." 
ולהפתעתי - המורה אמרה: "מזל טוב! אילנה, עכשיו תהיה לך אחות תינוקת ואת תהיי הילדה הגדולה, זה שינוי גדול בחייך."

אריק סיפר משהו אחר:

"אתמול", הוא אמר, "התעצבנתי על הורַי. רציתי לראות תוכנית   בטלוויזיה והם סתם לא הסכימו. ניסיתי לשכנע אותם, להסביר שזה חשוב לי, אבל הם פשוט לחצו על השלט וזהו! ועוד התחילו להטיף לי מוסר" ... הוסיף במרירות.

"בואו נדבר על מה ששמענו מאילנה ומאריק" אמרה המורה. "מה קורה לנו כאשר נוסף ילד למשפחה? מדוע אנחנו רבים עם ההורים שלנו?"

כמה ילדים קמו בשקט ממקומם והתיישבו קרוב למורה. דיברנו על מה שקורה לנו עם ההורים ועם מבוגרים אחרים...

אחד ה'חכמולוגים' אמר: "טוב, זה פער הדורות כך היה וכך יהיה".

"רגע", אמרה המורה, "בואו תחשבו על אפשרות אחרת. נניח שיש לכם הזדמנות לשנות - מה הייתם מציעים?"

ילדים רבים קראו:

- "שהורים ידברו עם הילדים על דברים שקורים במשפחה".

- "מבוגרים חייבים לשמוע מה שיש לילד להגיד להגנתו".

- "אני" - אמרה רותי הקטנה - "אני יודעת ש'הם' לא יקבלו את הצעותיי, אבל  לפחות שישמעו ויידעו מה חשוב לי ומה מפריע לי."

החכמולוג אמר: "איך אפשר לשנות? הרי הם מאמינים שאין מה לדבר עם ילדים. סבא שלי תמיד אומר: 'חרש שוטה וקטן יש להם מעשה ואין להם מחשבה' או  'חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה'... (בבא קמא ח ד'). הם מאמינים שילד אינו מסוגל לחשוב בצורה הגיונית. שהוא  אינו מבחין בין טוב לרע, בין דמיון למציאות או בין אמת לשקר. אז ככה הם מתייחסים אלינו".

המורה, שהקשיבה בשקט, הציעה שני דברים:

1. כִּתבו כללי התנהגות שיוכלו לשפר את המצב

2. כִּתבו חיבור או סיפור קצר על מה שדיברנו היום ותנו להורים לקרוא. 
??? מה פגע  בכבוד הילדים לפי רשימה זו?

ואני שמחה לומר שמה שאז נראה חלומי והזוי - היה למציאות, בארץ ובעולם – אם כי עדיין בקנה מידה קטן מהרצוי. את מצבם של ילדי העולם זה עדיין לא שינה – אך ברור כי הדבר אפשרי, זהו צעד נכון לקראת בית ספר שמכבד את תלמידיו ומקשיב להם.

מהי האמנה לזכויות הילד?

כְּבילוּת לֶעָבָר עוצרת את זכות הילד להישמע ולהשתתף...

רינה יצחקי, 2010, מתוך ספר בכתובים

כְּבילוּת לֶעָבָר עוצרת את זכות הילד להישמע ולהשתתף...

אחת התגובות שנקשרת אל הזכות להישמע – מתמצית בטענה כי הילדים אינן מבינים את משמעות הזכות והיא בעצם נותנת מקום לתגובות חֲצוּפוֹת ולאו דווקא לביטוי עצמי, כפי שהתכוונו מחברי האמנה.

שאלתי את עצמי איך ייתכן שההזדמנות להביע את עצמך הופכת ל"חוצפה"? האם באמת כל הבעה עצמית של ילדים היא חוצפה, או שמא, עצם העובדה שהם משמיעים את דעותיהם יחד עם המבוגרים דיה כדי לייחס לכך חוצפה. האם זה הכרחי? ניסיתי להיזכר בילדותי, מתי, באיזה סיטואציות היו אומרים לי שאני חוצפנית. ותאמינו לי שהיו אומרים, זה בטוח. אינני יכולה לזכור היום את פרטי האירועים האלה אך המשקעים שנותרו אומרים לי שכאשר דברתי אל הורי – בגובה העיניים - בשפה בה נהגתי לדבר עם חברי – מתוך אמון בהם כמובן, ובידידות כמו אל חברים – הם פירשו זאת כחוצפה. כלל זהב אחד זכור לי בבהירות: "אסור להגיד לא נכון לאנשים מבוגרים" – והיו לנו לא מעט ויכוחים על הכלל הזה. הורי שהיו דווקא אנשים נאורים למדי, היו שבויים במוסכמות ובנורמות של זמנם ואני זוכרת מפורשות שהדיון היה על התבנית ולא על התוכן. "תמצאי דרך אחרת, מילים אחרות במקום לומר 'לא נכון' – זה כאילו שאת אומרת לנו שאנחנו משקרים". ואני כילדה עם טמפרמנט נמרץ, לא תמיד הצלחתי לחפש את האלטרנטיבות המילוליות, והמנומסות ל"לא נכון" – וכמובן שנשארתי בעיניהם ה"ילדה החצופה שלהם".

כדי לא להסתמך על זיכרון-ילדות בלבד, פניתי לברור המושג "חוצפה" באמצעים אחרים. פניתי לעתונים מתוך התעניינות בתופעה החברתית – מה נחשב בעיני עמך לחוצפה יותר מדיון לשוני מלומד. מקריאה של כותרות בעתונים רבים, בנושאים שונים ובזמנים שונים – התברר לי - שכמעט כל דעה שמנוגדת לדעת הכותב – נחשבת לחוצפה. ועוד מצאתי שחסרה סימטריה ביחס לדברים, אותם דברים עצמם – מפי אדם אחד – למשל  מבוגר, הורה, דוד או מורה - הם נחשבים כדברים ראויים ויפים ואילו מפיו של אדם אחר – למשל ילדה או ילד הם נחשבים לחוצפה: "את-ה לא תגיד לי כך וכך"... – "זוהי זכותי הבלעדית לומר זאת – לך". כמה פעמים שמעתי את המשפט: "ככה לא מדברים אל אבא או אל מורה", מאוחר יותר שמעתי את אותם דיאלוגים בין מנהל לעובדיו ומפקד לפיקודיו.

ואני שואלת – האם "תרבות דיבור" ונימוס אינם ערך שמחייב את כולם? איך נאפשר את קיומה של הזכות להישמע, מבלי שֶׂתִּפָּגע תרבות הדיבור?  עניין נוסף המתקשר לכאן הוא "בוחן המציאות" שאמור להתפתח אצל הילד. איזו מציאות הוא מקבל כאשר  - לעולם המבוגרים אינם טועים? כשתמיד, עליו לקבל את כל דבריהם כאמת? אולי יש מקום לסמן מחדש את המותר והאסור בדיבור. האם באמת ראוי שיהיו חוקים שונים לדיבור של מבוגר מאשר לדיבור של ילד? האם לא נכון להתייחס לשפת-ילדים כשפה לגיטימית? ללא ספק יש כאן "מוסר כפול" שלא מתקבל טוב בכלל, ובוודאי לא אצל צעירים. כאשר ילד חושב שמשהו "לא נכון" – בתפיסתו, לרוב, אינו  מתכוון לשקר אלא לחוסר-הגינות או לאי-צדק שנעשה. ההיגיון הפשוט אומר שהילדים, בדרך כלל, לומדים לדבר משיח המבוגרים שסביבם. על כן הם ככל הנראה עונים באותה מטבע-לשון שהופנתה אליהם. אלא שאז... מסתבר שזו "חוצפה!". בדור שלנו, לעניות דעתי, יש מקום לחשוב על שוויון גם בתוך השיחה. שני הדוברים צעירים ומבוגרים צריכים לדעת לנמק את דבריהם ולהימנע משרירות. שני הצדדים צריכים להיות מודעים למצבים עמומים וגם לחלוקי דעות. הסכמה על כך אינה פוגעת בכבודו של איש.

האמירות הקובלות על חוצפה, באות על פי רוב מדובריהם של בעלי עמדה ושררה: מנהל, בוס, אב, מורה מפקד וכד' – והזכיר לי ידיד שקרא את הפרק הזה, אימרה שהייתה חביבה על מורים מאותו דור: "תשתוק כאשר אתה מדבר אלי!"

המשורר והמחזאי הנודע ברטולד ברכט, הרבה לדבר על גורלו של האדם, והיטיב לדבר בשמם של חלשים, בשיר ישיר, בוטה, מנוכר, קשה, מרוכז בלשונו.

וכך כתב אל המורים:

    

תקשיב כשאתה מדבר! [1][28]  _קטע

          

אל תַּגִּיד יוֹתֵר מִדַּי שֶׁאַתָּה צוֹדֵק, הַמוֹרֶה!

תֵּן לַתַּלְמִידִים שֶׁיַּכִּירוּ בְּכָךְ!

אַל תְּאַמֵץ אֶת הָאֱמֶת יוֹתֵר מִדַּי;

הִיא אֵינָה סוֹבֶלֶת זֹאת.

תַּקְשִׁיב כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּר! 

אם אנו מאמינים בחשיבה יצירתית ובפתרונות יצירתיים ואיננו נבהלים מביקורת[2][29], אם יש לנו מעט חוש הומור ויכולת לצחוק על עצמנו – החוצפה הופכת למשהו אחר ובוודאי שאינה מְגוּנָה. ביחסים בין ילדים למבוגרים – קורה לא אחת שכאשר ילד מתנהג כפי שהוא למד בביתו או בית ספרו  - כלומר מחקה את התנהגות המבוגרים שהוא מכיר – הוא נחשב חצוף או חוצפן. למה? כאשר לצורך הדוגמא, אבא חוזר ונוזף בו ומלגלג על דבריו – הוא כמובן מחנך. כאשר הילד יעשה אותו דבר הוא כמובן – מתחצף.

"ילד תוקפני בהתפרצותו – היכה, מבוגר בהתפרצותו – הרג. מילד טוב-לב הוציאו במרמה צעצוע, ממבוגר הוציאו במרמה חתימה על שטר. – ילד קל-דעת, במקום לקנות מחברת בעשירייה שנתנו לו, קנה סוכריות, מבוגר הפסיד בקלפים את כל רכושו.

אין ילדים - יש בני –אדם; ורק לוח-המושגים שלהם שונה, שונה מאגר הניסיונות, שונים הדחפים ומשחק הרגשות". _{קורצאק, איך לאהוב ילדים, עמ' 117}

אני מציעה שנניח לתפיסה זו, וננסה לראות מה באמת מאחורי "ההתבטאות החצופה",  שאינה אלא נקיטת עמדה עצמאית, או הבעת דעה אחרת על ידי הילדים, או סתירת דברי מבוגרים ועצם ההשתתפות פעילה בשיחה – דברים  שאמנם לא היו מקובלים בעבר, אך הם אינם ראויים להתנגדות ולענישה, והם מהווים נושא ראוי להידברות.

מלבד הצורך בשינוי תפיסת התפקיד ותפיסת הילד, מלבד החשיבות של המוכנות הנפשית לדבר עם ילדים בגובה העיניים, תוך וויתור על "הדרת כבוד"[3][30] למען הדיאלוג, בולט במיוחד הצורך בפתרונות מוּבְנים ליישומה המלא של "הזכות להישמע" מכיוון שיישומה מחייב להתגבר על מחסומים שנובעים מהשקפות עולם שונות, על דיסונאנס קוגניטיבי ועל מחסומים אידיאולוגיים, תרבותיים, דתיים פסיכולוגיים ואחרים, אישיים וקבוצתיים – ועל כן, הממד האופרטיבי יישומי חיוני אך קשה לתכנון ולביצוע, וכך גם הצעדים לניטור (בקרה (monitoring על קיומה.

---

[1][28] ברטולד ברכט,         גלות המשוררים; ספרי "סימן קריאה" בשיתוף עם הקבוץ המאוחד. בברלין המזרחית 1948-1956   עמ' 212

[2][29] קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה, תרגום אהרון אמיר,  על ערכה של החשיבה הבקורתית. ראה בספר זה בעמ' 147
עורך יוסף אגסי, הוצאת שלם, ספריית לויתן, 2003,

[3][30] אורית קמיר, 2004 שאלה של כבוד הוצאת כרמל פרק ראשון עמ' 19-42

Integrating the Children's Rights UN convention into the Israeli corriculum

An Interview with Israeli Minister of Education, Prof. Yuli Tamir by former Unicef's Israeli spokesperson Rina Itzhaki.