גן חיות/ריסוס תלמידים במכונת יריה, מה עוד אפשר לומר על "ילדינו החמודים והעוקצניים שלא אמרנו?
מרצה נכבד מן הטכניון - צריך קבוצת-מיקוד או קבוצת-ניסוי לחומרי למידה שהוא כותב, מתנדב לשם כך ללמד בחטיבת הביניים...בקבוצה של 14 ילדים, ומגלה שהוא לא מצליח לנהל את השיעור.
הוא כמובן איש אנין טעם הוא "לא רוצה להיות שוטר" ועד כמה דברים שאינו מוכן לעשות...אך הוא נשבר בסופו של דבר... ולדבריו, הוא "מקפל את הזנב" ומוותר על רצונו ללמד מתימטיקה בבית הספר. ומי לא אשם? המערכת כולה, הילדים שלא למדו מעולם לשבת בשיעור פרונטלי.
הלואי והייתה זו אמת. מאימתי רוב התלמידים בישראל אינם לומדים בשיעורים פרונטאליים? ומדוע לדעתו של הפרופסור המלומד שיעור בקבוצות מונע דיון או חשיבה מעמיקה? חוששתני שהפרופסור לא ממש בקיא בשיטות הוראה, ואילמלא היה מזלזל בכך וחושב שאפשר ללמד מבלי להכיר את רזי המקצוע - זה היה נראה אחרת.
אני מביאה כאן את דבריה של אדווה שביב, פילוסופית צעירה בבלוג שלה בקפה דמרקר: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1388015
"תכופות נשמעת ביקורת על יכולתם של המורים ועל המוטיבציה שלהם. אין לי ספק שיש מורים רבים שאינם מתאימים להוראה,
ונמצאים במערכת מסיבות של אין-ברירה. יחד עם זאת, נדמה שהביקורת מופרזת ביותר, ושוכחת להביא בחשבון גורמים קריטיים רבים, ביניהם חוסר-הגיבוי מההורים (ובהחלט, אני כותבת כאם).
נדמה שאיש לא יחלוק על יכולתו הדידקטית ועל המוטיבציה של פרופ' רון אהרוני. ובכל זאת, הנה תיאורים משלו לנסיונו בהוראה בחטיבת הביניים בשנה שעברה, מתוך כתבה שפורסמה הבוקר ב"הארץ":
"אף אחד לא הכין אותי לקראת מה שקרה. הכיתה שלי הפכה מהר מאוד לגן חיות: התלמידים שרים בשיעור, קמים באופן חופשי, זורקים דברים אחד על השני. פעם אחד התלמידים אפילו הראה לי תמונה פורנוגרפית ושאל לדעתי. שום דבר שעשיתי לא עזר, ומצד שני לא רציתי להפעיל 'יד ברזל' וגם לא ידעתי איך לעשות זאת. אחרי חודשיים התייאשתי והחלטתי לעזוב".
מצאתי לנכון להגיב לדבריה:
תבורכי אדווה, על ההתייחסות לכתבה על אהרוני. דברייך הקצרים קולעים ונכונים. יושבת מול המחשב, העיתון מונח מול עיניי ואני חושבת שאני מוכרחה... והנה הקדמת אותי ואוכל להסתפק בתגובה ובתוספות אחדות.
כללית יש לי תחושה קשה שהכתיבה על ילדים נעשתה "צהובה". היא פוזלת אל הטרנד המאשים את הילדים בכל דבר אפשרי. גילו את "אויבי האנושות" שיש להרגיעם, למגרם ולרסנם כאשר הם עוד קטנים. זה התחיל בקמפיין ל"שיקום הסמכות ההורית" שהוליך פרופ' עומר (שאגב נסוג ממנו לאחרונה) והוא מצא אוזן קשבת בין ציבורים גדולים שראו בכך הקלה רבה ו"פטור מאחריות" הילדים הם... ואנחנו ? רק נחזור אל העבר, נפעיל ענישה מחמירה ומשמעת נוקשה והכל יחזור למקומו.
אני מכירה את כתיבתו של אור קשתי שהוא כתב חינוך טוב, ומתפלאה על הכתבה, שרק בשורותיה האחרונות היא מעלה בכמה מילים את שאלת הכשרתו של פרופ' רון אהרוני.
מעבר לעובדה שהוא עצמו מביא על כך שאין לו הכשרה להוראה, כמו אותו מורה שלפני שבוע רצה "לרסס את תלמידיו" עולה מדבריו הדעה המוזרה קמעא - כי הוראה אינה מקצוע. ואינה דורשת הכשרה.
ברצוני להדגיש - שההוראה היא מקצוע כל כך קשה ומורכב , שגם מי שכן מכשיר את עצמו, לא תמיד מצליח.
התלמיד שבא היום לבית הספר - יכול למצוא מקורות מידע מצויינים בכל נושא שיבקש. ידע של הדיסצפילינה, אם כן הוא תנאי הכרחי אך אינו תנאי מספיק כדי להבטיח תהליך למידה ראוי.
הפרופסור אהרוני משים עצמו ידען בענייני חינוך. הוא מצר על כך שהילדים לא לומדים באופן פרונטאלי.
על מה ולמה? לדעתו כי בכך נמנעת מהם חשיבה מעמיקה.
אלה דעות אישיות אך אין להן אחיזה במציאות:
א. לצערי , עדיין רוב הילדים דווקא לומדים באופן פרונטאלי.
ב. תהליכי למידה אחרים יחידניים וקבוצתיים וטיוטורינג הם מן המעולים והמשובחים לעידוד החשיבה והלמידה.
ג. עבודה בקבוצה מחייבת הקשבה ומיומנות זאת היא הנדרשת גם בלמידה והוראה פרונטאלית.
צר לי על נסיונו הקשה של הפרופסור. אך עוד יותר אני מצרה על היחס המתפשט כלפי ילדים.
רבותי מישהו פשוט שכח מה זה ילד?
ואחרים שכחו כמה מאמצים הושקעו כדי לחפש אלטרנטיבות להוראה הפרונטאלית שנכשלה ותסכלה אלפי מורים ותלמידים.
רשומות
הי רינה,
השבמחקתודה על ההתייחסות והתגובה!
כיוון שכבר הגבתי לך בקפה דה-מרקר, אני מרשה לעצמי להביא כאן אותה תגובה, כיוון שהיא מתייחסת ישירות לדברייך:
אני לחלוטין לא התרשמתי כך מן הכתבה על פרופ' אהרוני.
ראשית, דווקא יש לו רקע ונסיון מעשיים בחינוך, כפי שכתבתי גם בתגובה לעיל, אלא שלא בגילאי חטיבת הביניים, אלא בחינוך היסודי.
שנית, לא מצאתי בכתבה כולה ולו רמז להעברת האחריות אל הילדים עצמם. נהפוך הוא: בצדק או שלא בצדק, אהרוני מטיל את האחריות על צורת ההוראה בבית-הספר היסודי; ייתכן שהוא צודק בכך וייתכן שלא, אך נדמה לי שאי-אפשר להתווכח עם העובדה, שילדים במערכת החינוך שלנו לא לומדים לכבד סמכות - לא של מוריהם, ובדרך-כלל גם לא של הוריהם (והרי יש קשר הדוק בין השניים).
אני באופן אישי לא רואה כל סתירה בין תכני ושיטות הוראה מתקדמים לבין משמעת בשיעורים, ואפילו, רחמנא ליצלן, כבוד וסמכות למורים. נכון מאוד שישנם מורים רבים במערכת שלא היו צריכים להיות בה, אבל איך ניתן למשוך אנשים איכותיים להוראה, ביודעם שזהו היחס אליהם?
אני לא מוכנה לקבל את ההנחה שילדים יאמינו תמיד שהם נמצאים בבית-הספר אך ורק מפני שהם חייבים. ילדים אוהבים למידה באופן טבעי - נכון, יותר ככל שהם חכמים יותר, ועדיין זו תכונה ילדותית אוניברסלית - והחוכמה היא לאפשר להם ללמוד באופן מהנה, שמעודד גם גילוי עצמאי. גם, אבל לא רק. הרי לא ניתן לצפות מילדים בכל גיל שיגלו את כלל הידע בעצמם. גם הטענה בדבר נגישות הידע בעידן הדיגיטלי אינה רלוונטית כלל ועיקר. פיסות ידע שניתן לאתר בשעת הצורך אינן מצטברות לכלל השכלה. נכון, אמנם, שעצם קרנה של ההשכלה ירדה פלאים בעשור או שניים האחרונים, אבל זוהי כבר שאלה ערכית, שאינני יכולה להתווכח עליה. מי שאינו מעריך השכלה, ידע, חשיבה ורציונליות, פשוט אינו מעריך אותן, ולכן כל תפישת עולמו, וציפיותיו ממערכת החינוך, שונות לחלוטין מאלה שלי, ואינן עשויות לעלות איתן בקנה אחד.
ואכן, גם בחינוך, כמו בכל תחום אחר, קיימות אופנות. בעבר הייתה האופנה השלטת זו של חינוך פרונטלי, הכולל עונשים ומשמעת קשה. היה לשיטה זו מחיר כבד, בעיקר בשדה החינוך הערכי, אך, כמובן, גם יתרונות שאין להתעלם מהם, בעיקר בתחום הרחבת והעמקת ההשכלה. כיום נוטה המטוטלת לכיוון ההפוך: קודם כל נציב את התלמידים כבני-אדם, ורק אחר-כך (אם בכלל) נדאג גם ללמד אותם משהו. תיאורטית, נראה שיש צדק בגישה זו, אלא שהתוצאה היא כשלון מוחלט - התלמידים אינם מחונכים להיות "בני-אדם", אלא יצורים חסרי-בינה וחסרי-חינוך כאחד. בעיניי, לא בדיוק שוס גדול. אפילו ההיפך המוחלט. התהפוכות התזזיתיות הללו לא הועילו לחינוך (בלשון המעטה), ועד שלא תתקבל כאן גישה מיושבת יותר, פחות קיצונית, שתאפשר למטוטלת לנוח במרכז התמונה - לא מצבם של המורים ולא זה של התלמידים אינו מעורר קנאה.
הערה אחרונה, חשובה מאין כמותה: למעט העובדה, הברורה מאליה (ובכל זאת נשכחת השכם והערב), שתלמידים (ובני-אדם ככלל) מוכרחים גבולות ברורים כדי לחוש בטוחים בעולמם, ואפילו כדי שיהיה להם מה לחצות, ובעצם, פשוט כדי להיות בני-אדם - נשכחת עוד עובדה ברורה מאליה: אם אנחנו רוצים תלמידים שטוב להם, חובה עלינו, ראשית לכל, לדאוג שיהיו כאן מורים שטוב להם. זה הבסיס, ובלעדיו - לא ייכון כאן לא חינוך ערכי ולא חינוך להשכלה.
... ומאחר שהדיון ממשיך להתנהל שם, מצאתי לנכון לקשר לפוסט המקורי:
השבמחקhttp://cafe.themarker.com/view.php?t=1388015
מוסיפה לדברייך בעניין "לדאוג שיהיו כאן מורים שטוב להם".
השבמחקאני ממש מסכימה, ואני אפילו מעוניינת לעבוד על כך עם מי שרק מוכן. הדרך להיטיב עם המורים - מתחילה קודם כל במבוגרים - שמייצרים כל כך הרבה זלזול במורים בין שזה מתבטא במשכורתם המעליבה, ובין בדברי הבקורת שמושמעים ללא כל מעצורים, וגם בתנאי-העבודה הבלתי אפשריים דוגמת כיתות מאוכלסות לעייפה. מורים יכולים לעשות הרבה, ואני מעידה על כך מתוך יותר מעשרים שנה בהכשרת-מורים בסמינר הקבוצים בתל אביב. ואל תחשדו בי שאיני מכירה את התמונה. נכון, לא כל המורים הם מן המצטיינים. גם לא כל הרופאים ולא כל המהנדסים, המוסיקאים וכו'. החברה שלנו הבוגרת - לא הילדים - יצרו מצב בו מגיעים להוראה מי שאינם יכולים להגיע למקצועות נכבדים יותר - אלה, המוכשרים יותר, הולכים באופן "טבעי" על פי חוקי-השוק למקומות המתגמלים. יש לי הצעה אופרטיבית, ולא יקרה במיוחד לשינוי המצב. והיא מופנית אל המורים.מטרתה להיטיב עם המורים.
אשמח לשיתוף פעולה, כדי להוליך פילוט קטן. מצטרפים?