בור בדרך... מבית הספר הביתה וחזרה

קיץ, אמצע יוני, אי שם ברחבי הנגב, כפר בדואי שנקרא חורה. מה אני עושה כאן? מסביבי ילדים בדואים מכיתות ה'
מצויידים במצלמות. כובעים אדומים לפעמים מעל עטיפה מסורתית המסתירה את כל השיער. ילדות בנות 11 או 12.
יחד איתי, מורה מבית ספר "אל מאג'ד" מוחמד הקטן אנחנו קוראים לו, והוא נקרא הקטן רק מפני שמורה אחר אף הוא מוחמד - גבוה ממנו בהרבה. הילדים מצחקקים ומדברים מעט בינם לבין עצמם. הם לא מדברים איתנו - אנחנו? אני רינה דוברת הוועד הישראלי למען יוניסף, יעל מדריכה של בית הספר ויעקוב שליין מומחה לבטיחות. למה אנחנו כאן? בית הספר מבקש להיות "בית ספר ידידותי לילדים". זה רעיון יוניספי עולמי, ובמשפט אחד - הוא אמור לתת לילדים הלומדים בו - סביבה ידידותית, מוגנת, מגוננת ומעצימה. לשם כך - בית הספר לומד ומנסה דרכים לקידם המצב הנוכחי.
יעקב איש הבטיחות, חבר הוועד הישראלי למען יוניסף מדבר עם הילדים: האם מישהו מכם נפצע פעם? מוחמד מתרגם והילדים מספרים על מקרים שקרו בכפר, בדרכם לבית הספר. ואז אנחנו שומעים על הבורות. בורות? בורות מים? ולמה בורות?

אנחנו יוצאים מחצר בית הספר, בדרך שהילדים הולכים בה - כל יום כמה קילומטרים, על פי רוב ברגל, בחום ובקור. בחורף יש סכנת שטפונות. הרבה ילדים לא מגיעים לבית הספר כי זה ממש מסוכן.

אבל עכשיו קיץ. כל הילדים באים ...אבנים, יובש וחום ובורות. בורות עגולים ובורות מוארכים. בורות פתוחים. פעורים באמצע הדרך. הילדים רצים ומקפצים מעליהם. אנחנו שבאים ממרכז הארץ מקבלים דפיקות לב. "תיזהר!" אני צועקת אל אחד המקפצים. והוא מביט אלי , לא יודעת אם הוא מבין את המילה אבל הוא צוחק ומבסוט מהביצוע המוצלח של הקפיצה מעל הבור. השמש קופחת. אין מים בדרך לא הצטיידת - התייבשת! מה נעשה עם הבורות האלה? מי ימצא פתרון לגניבת סורגי הברזל שאמורים לכסות את פי הבור ולהבטיח את שלום העוברים לידו?
על כך בפעם הבאה,

בינתיים התבוננו בתמונות. צלמו במצלמת פלאפון דור שלישי על ידי הילדים, בית ספר אלמאג'ד , חורה.