הקלות הבלתי נסבלת של חדירה לתחום הפרט - מאגר מידע על כל תלמידי מערכת החינוך / רינה יצחקי
מדובר בהצעת החוק הממשלתית שתאפשר הקמת מאגר מידע שנוי במחלוקת, ובו מידע פרטי על תלמידי מערכת החינוך. איזה מידע? מאילו מקורות? לאיזה מטרות?
לפני שאפרט, אני מוצאת לנכון לומר שמאגר כזה אינו מסתיים במידע על התלמידים. ילד גם כשהוא תלמיד, בא מבית, ממשפחה, מהורים. כשהוא מספר על עצמו הוא מספר גם עליהם. עלי ועליכם.
ציטוט מכתבתו של יהונתן ליס בהארץ:, 11.7.2010
"טיוטת הצעת החוק מגלה כי המאגר צפוי להיות נרחב למדי ולכלול מידע משמעותי על כל תלמיד, על הישגיו, על הרגליו, על ביתו ועל הרקע המשפחתי שלו. המאגר יכיל גם מידע רפואי ופסיכולוגי של התלמיד המצוי "בזיקה לתפקודו של התלמיד ללימודים" – למשל, מצב רפואי שבגינו מבקש תלמיד הקלות בבחינות".
לגבי בעיה "חמורה זו" – הייתי ממליצה להוריד את הפרמטר של זמן, ולתת מספיק זמן לסיום הבחינה, לכל הילדים. הזריז יגמור מהר והאיטי – יסיים מאוחר יותר. קצב הכתיבה אינו מעיד על ידיעה או אי-ידיעה של החומר הנלמד. זה הרבה יותר פשוט מכל האמצעים שנוקטים היום, שהביאו למסחור של לקויות למידה – כולה, עוד שעה לבחינה. הליך שישחרר מכל הנהלים להארכת זמן, מן ה"רמאות" שהתפתחה בין הילדים, ההורים והפסיכולוגים שמאשרים לקויות למידה לכל המרבה במחיר. לא כולם כמובן.
המאגר מבקש לאסוף מידע הקשור ל"מצב רפואי פיזי או נפשי" – אין ספק שיש קשר בין מצבו של הילד לבין הישגיו בלימודים. אך במישור זה "ביצועי המערכת" לא ממש ברורים. מורים שהם האחראים העיקריים להישגים לימודיים, אינם ערוכים ואינם אמורים לטפל בבעיות בריאות. במקרה הטוב, הם אמורים לדעת על בעיה ולהתחשב בה, מה בדיוק רוצים למדוד או להעריך כאן?
רצוי להזכיר שלפני שנים היה נהוג ב"מערכת" כרטיס סמוי בו נרשמו מידעים שונים על התלמיד, ונערך מאבק רציני כדי לבטל את ההליך הזה, שמזכיר לא מעט את "האח הגדול" – במשטרים לא כל כך חביבים. והנה בא משרד החינוך, ובעילה של מדידה והערכה הוא מחזיר את איסוף המידע –
אז שתי הערות לעניין זה:
- יש חוסר מידתיות בין ההשקעה בעשייה החינוכית (שיפור ההוראה, שיפור תנאי הלמידה, הקטנת הכיתות ועוד) לבין "המדידה וההערכה" שלה. ככל שלמדתי, בחינוך הדבר החשוב הוא התהליך. הדרך. התוצאה "הנמדדת תכופות" אינה מוליכה לשיפור התהליך החינוכי לימודי. היו בתי ספר שלמדו ללא עריכת בחינות כלל. היה בכך כבוד רב לשונות האינדיווידואלית ולידיעה כי הכיתה היא הטרוגנית והיכולת הלימודית של הילדים שונה. המאמץ וההשקעה נחשבו והוערכו יותר מההישג הסופי. נדמה לי שהתלמידים למדו מכך הרבה על דרכי החיים, מאשר מעוד מבחן ועוד ציון.
אני תוהה – מדוע צריכים לבקש מהתלמידים מידע על הבית והמשפחה מעבר למידע הנמסר עם ההרשמה לבית הספר... האם ההורים אינם מקור מהימן יותר? אני חוששת מהתפתחות "סוג של מלשינות" או "מסירה", ילדים יתבקשו לדווח על הנעשה בבית... איך אמורים ההורים להרגיש?
שמעתם על "סודות מן החדר"? איך הילד הצעיר יחליט מה מספרים ומה אמור להיות בתחום הפרטיות של המשפחה?
יש לי גם המלצה: לא המצאתי אני רק מזכירה: רוצים לדעת מה קורה אצל התלמיד בבית? לכו לביקורי בית. במשך שנים נהגתי ללכת לביקורי בית בבתי התלמידים שלי, זה יצר קשר מצויין בין ההורים ובין בית הספר. זה נתן לתלמידים הרגשה שהמורה וההורים משתפים פעולה למענו. זה איפשר למורים להכיר את הסביבה ממנה בא הילד, ונתן לי אפשרות להעלות נושאים באסיפות הורים – לא כרכילות אלא כנושא חינוכי. להזכירנו שהורים, גם משכילים, לא בהכרח למדו חינוך, ויש למורים מה להציע להם, כאשר מעוניינים בשיפור האקלים החינוכי. ותאמינו - אין כאן מה למדוד ולהעריך. צריך לעשות. צריך לתת למורים כלים לעבודה משמעותית עם ההורים. לקרב. לפתוח. לשתף.
אני מודעת ומכירה גם מקרים שמצדיקים בהחלט קבלת מידע מהתלמידים. אין כמוני מעריכה את נקודת המבט של הילדים על מה שקורה להם, לא רק בבית, גם בכיתה.
האם הכינו במשרד החינוך – בעזרת השירות הפסיכולוגי – את השאלונים בהם יעריכו תלמידים את המורים? האם נקודת המבט שלהם על הלמידה ועל היחס שהם מקבלים ממוריהם – אינה רלוונטית להערכת ההישגים של המערכת?
"השאלונים נבנים בהתייעצות עם השירות הפסיכולוגי החינוכי, שעוזר לנו להתאים את השאלונים לגילאי הילדים. לילדים נאמר במפורש שאם הם אינם רוצים לענות על השאלות הם יכולים שלא לענות, זה מוקרא בראשית הסקר. הילדים אוהבים לענות על השאלונים".
המשרד דואג להבטיח את "התאמת השאלון לגיל התלמידים" – כאילו מדובר ב"הבנת הנקרא" ולא בלגיטימיות של החדירה הפולשנית לתחום הפרט? ועוד באמצעות שליח. השימוש המניפולטיבי בילדים. והציניות המשתמעת מ"הרשות שלא לענות" –
לילדים צעירים יש ניסיון מסוים עם מבחנים ושאלונים שניתנים בבית הספר, בכיתה, על ידי המורים. הם יודעים ש"כדאי לשתף פעולה" – ומה פתאום שהם לא ירצו לענות?... ותנסו להיכנס לנעליהם של ילד או ילדה, שרואים שאלה "מטרידה" בלשון המעטה, הם צריכים להחליט אם לשמור על חשאיות או לענות על כל השאלות כפי שמקובל עליהם?
אהבתי במיוחד את ההערה ש"ילדים אוהבים לענות על שאלונים" – בכלל שכחנו שבאנו להעריך את הישגי המערכת ונמצאנו גורמים הנאה לתלמידים.
שימו לב לתגובתה של לכלילדמגיע מורה מחנכת:
היום 7:20:
"השימוש המניפולטיבי בילדים אינו חוקי וממש מזעזע, ועוד על ידי מי שאמורים לחנכם לשמירה על פרטיות, כהגנה מפני פגיעה אפשרית. בהחלט מחזק את הידיעה שמה שנטעתם בילדכם בבית, כלומר חינוך לזהירות יתר ורשות הסירוב למתן פרטים, חשובים ביותר!!! חשוב להטמיע בילדים המנעות מצייתנות עיוורת לכל הוראה גם אם היא מגיעה מ"כביכול סמכות", ולפתח חוש לגבי הוראות לא סבירות, חדירה לפרטיות ואיום על בטחונו כתוצאה מכך. ילד ביקורתי במידה הנכונה, הוא ילד חושב אשר לומד להפעיל שיקול דעת ומחשבה נוספת, לפני פעולה. בדיוק כמו שאנו כמבוגרים נבדוק בציציות איזו פגיעה אפשרית עלולה פעולה כזו לגרום לנו, כשאנו נדרשים למלא שאלון ו/או לתת פרטינו האישיים"
תגובה זו מחזקת את דבריי ומוליכה לחשיבה נוספת.
שכן, כפי שכתוב בתגובה :
"חשוב להטמיע בילדים הימנעות מצייתנות עיוורת לכל הוראה גם אם היא מגיעה מ"כביכול סמכות", ולפתח חוש לגבי הוראות לא סבירות, חדירה לפרטיות ואיום על בטחונו כתוצאה מכך".
לדעתי יש לנו עבודה חשובה ודחופה בפיתוח שיקול-דעת אצל צעירים כולל הצגת הגורמים בעד והגורמים נגד, וחשוב מכל לתת לגיטימציה לנקיטת עמדה של הילד.
תחשבו מעט על מצבו של ילד (צעירים, כיתות ג' ד' ה' ) שאינו רוצה לענות על השאלונים שמשרד החינוך נותן. תחשבו על המורה שחלילה רבים מתלמידיה לא יענו על השאלון?
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה