הלקוח תמיד צודק
שם זמני: עלילת שווא זדונית. רינה יצחקי 8.12.2011
לא מצאתי את המילה שמתארת בדייקנות את התופעה. איך בדיוק קוראים להטלת אחריות עד אשמה על מישהו או משהו – בידיעה שזה לא נכון? שיש לחפש את האשם או האחראי במקום אחר? ואולי לא עלילה אלא אגדה אורבנית: בגלל זכויות הילד התלמידים והוריהם מזלזלים במורים, ומאיימים עד תוקפים את צוותי החינוך מילולית ולעיתים גם תקיפה פיזית. אולי זו עלילת-שווא? אולי הוצאת דיבה? ואולי מעשה זדוני בעל כוונה פוליטית. תבחרו בעצמכם.
במה דברים אמורים?
בשבוע בו מציינים את זכויות האדם, מצאה כנסת-ישראל לנכון להוריד מסדר יומה הצעתה של ח"כ רונית תירוש להקמת נציבות לענייני ילדים כמתבקש מחברותה של ישראל באמנת האו"ם לזכויות הילד – החל משנת 1991 בה אשררה ישראל את האמנה. ביום שלמחרת, הכותרת הראשית של עתון הארץ הייתה: "אלפי תלמידות ספרדיות מופלות בשל מוצאן"...." 8.12.2011
בימים אלה ב – 10 לדצמבר, מציינים בכל העולם את יום זכויות האדם. כמה ימים קודם לכן, ב- 20 לנובמבר מציינים את יום זכויות הילד, היום בו התקבלה באו"ם אמנה אליה הצטרפו כל המדינות החברות באו"ם (להוציא סומליה) כולל מדינת ישראל. אשרור האמנה על ידי המדינה מבטא את נכונותה ליישם ולהטמיע את האמנה. השבוע, 22 שנה אחרי שנחתמה האמנה, מדינת ישראל עדיין לא עגנה את האמנה בחוקי המדינה. כתוצאה מכך – במדינת ישראל האמנה אינה יותר מפיסת נייר – ואין לה כל משמעות במערכות החינוך – מקסימום, במקרה הטוב זוהי מעין המלצה, למי שרוצה... כתוצאה מכך (על פי החלטת שר החינוך) – אין מציינים את יום זכויות הילד, והאמנה, כלומר 'זכויות הילד' כמעט שאינן נלמדות, (לא במכללות להכשרת מורים ולא בבתי הספר), אינן מיושמות וכמובן שאין בכוחן לגרום לשינויים מרחיקי לכת בחברה ובמערכת החינוך.
אולם, יש המעמיסים על האמנה משא כבד: היא הגורם להתרופפות המשמעת, לזלזול ולאלימות של תלמידים והוריהם כלפי מורים. לדוגמה: ח"כ עינת ווילף, שיוצאת בקמפיין נגד זכויות התלמיד וקוראת לבטלן – תוך ניסיונות להשפיע על שר החינוך שמעצמו לא רחוק מכך, היא קובעת (על סמך מה?)שזכויות הילד גורמות להורים ולילדיהם להכתיב למורים כיצד עליהם להתנהג ומה עליהם ללמד וכד', 'זכויות-הילד' היא אומרת, גורמות לאלימות וחוסר משמעת.
תופעה מדאיגה שעלולה להתפשט בציבור ההורים והמורים המתוסכלים – וכמו שנאמר רבות, שקר שחוזרים עליו הרבה פעמים, סופו שנתפס כאמת.
מרגיז במיוחד, משום שזוהי עלילה. והמפיצים אותה יודעים או אמורים לדעת שזו אינה אמת. ואין לי אלא לשאול, כדי לעמוד על כוונתם – מדוע הם עושים זאת, כאשר, יש לי סיבות טובות לחשוב שהם יודעים מי האחראי האמתי לתופעות שהם מתארים. אין לי ספק שהם יודעים שמזה שלושה עשורים יש מגמה זוחלת של הפרטה במערכת החינוך, ומשקלם של "כוחות השוק" – הורים וגופים פרטיים – בעיצוב החינוך ובמימונו מתעצם. הם גם יודעים יפה את ההשלכות של תופעות אלה.
גם עלילת שוא, אם ברצונה להרחיב את מעגל התומכים ומאמינים בה, צריכה להישען על עובדות ממשיות.
בניגוד לטענתם, בבתי ספר בהם מכבדים זכויות, מִפְלָס האלימות והקונפליקט עם תלמידים והורים נמוך ביותר אם בכלל.
הד"ר אריה קיזל (אוניברסיטת חיפה) התראיין בטלוויזיה אתמול 7.12.1011 בהקשר להצעת החוק של רונית תירוש, להקמת נציבות לענייני ילדים כמשתמע מן האמנה, שהועלתה בכנסת. לאחר שח"כ ווילף הביעה את התנגדותה, התראיין קיזל בטלוויזיה, כאשר הוא מציג את 'זכויות הילד' כגורם להתדרדרות...(לא מצוי בידי הטקסט המדויק של השידור) האם בתום לב? - הוא עצמו, כתב לפני שנים אחדות מאמר בשם: "בית הספר אינו עוד קניון מסחרי בעולם תחרותי", בו כתב על תהליך ההפרטה של מערכת החינוך. הוא התייחס לבתי ספר בניהול עצמי": "בתחילת 2000 חתמו 30 רשויות מקומיות, שבהן 700 בתי ספר, על חוזה עם משרד החינוך המסדיר את המעבר שלהן לניהול העצמי... והוכיח כי שיטה זו מביאה להעלאת תשלומי ההורים":
השרה לימור לבנת הציגה מטרות להפרטת המערכת, ביניהן:
- ניהול עצמי גם של בתי הספר הממלכתיים.
- הסרת אחריות משרד החינוך להעסקת מורים והעברתה לרשויות המקומיות, לרשתות וכיו"ב.
המשמעות של ניהול עצמי ותוכניות דומות דוגמת תוכנית למתן סמכות לבתי ספר לקיים תכניות למודים נוספות בבתי הספר (תל"ן) במימון הרשויות המקומיות וההורים. פירושה "מתן אפשרות להורים ורשויות אמידות ליצור תכניות לימודים נבדלות על בסיס יכולת כספית" (יוסי דהאן דצמבר 2010)
בין היתר הסבירו שתכניות ההפרטה הופכות את בית הספר ל"עסק" בו תלמידים והוריהם הם "הלקוחות".
מנהלים "נבונים" נענו לאתגר הפעילו תכניות העשרה שנשענו על תשלומי הורים. מתבקשת שאלה על ערך השוויון. זוהי זכות מזכויות הילד, שאין לה דבר עם חוצפה או אלימות. היא פשוט קובעת – בסעיף 2 של האמנה, שהמדינות החברות "יכבדו ויבטיחו את הזכויות המפורטות באמנה זו לכל ילד שבתחום שליטתן, ללא הפליה מכל סוג שהוא..." בין הסוגים גם מעמדו הכלכלי של הילד.
קל לראות מדוע אמנת הזכויות מפריעה למדיניות המשרד. וזוהי רק ההתחלה...
ד"ר ניר מיכאלי (מפנה, אוקטובר 2008) – מדבר על סוגי ההפרטה: ההפרטה מִנהלית – שגורמת לנסיגה של המדינה ממעורבותה בניהול ובהפעלת המעשה החינוכי, ובעקיפין מפתחת מגמה לשבירת ארגוני המורים ולעקיפת ההסכמים הקיבוציים. - מורים עובדי קבלן, נמצאים בשפל הסולם, הם מורים שזכויותיהם קופחו, שכרם נמוך ומכאן קל להבין את התסכול והשחיקה – ואולי גם להבין מדוע הם מזמינים לגלוג וכעס מצד ההורים והתלמידים. זה לא ממש קשור לזכויות הילד אלא דווקא לזכויות המורים. הזכויות החשובות באמת – תנאי העבודה שלהם - ולא הזכות להעניש ולהוציא מן הכיתה. הסוג האחר של הפרטה שמיכאלי מזכיר הוא ההפרטה הפדגוגית - נסיגה של המדינה ממעורבותה בתכנון, עיצוב או הספקה של ממדי התוכן של המעשה החינוכי. – על מי בדיוק סומך משרד החינוך בקביעת תכניות הלימודים?
ד"ר זאב דגני, בעבר מנהל בית הספר עירוני ד' ומאוחר יותר גימנסיה הרצליה בתל אביב וכיום מנהל בית הספר מנדל למנהיגות חינוכית, טוען שניהול העצמי והרחבת סמכויות המנהלים יפגעו בעבודה החינוכית: "מנהלים אוהבים את הניהול העצמי כי אצל רבים מהם זה מתפרש במונחים של כוח. הניהול העצמי מחייב את המנהל להפוך לביורוקרט ולקבל החלטות ארגוניות, להקצות משאבים ולעשות מינויים. זה מצמצם את מרחב הדיאלוג שלו עם המורים והתלמידים, שהוא המרחב החיוני בחינוך... קיים חשש שבתי הספר יפעלו על פי תכתיבים של הורים כוחניים ולא על פי ערכים של שוויון וצדק".
למיטב הבנתי, ובקצרה: כאשר בית הספר הוא "עסק" ההורים והילדים הם "הלקוחות". ובעסקים כמו בעסקים, הלקוח תמיד צודק. גם כשאינו מכיר את זכויות הילד. הוא צודק מכוח היותו לקוח ולא מכוחן של הזכויות.
והזכויות?! בעצב עלי לומר שהן נמצאות יחד עם "זכויות האדם" – שנעשו בישראל שם נרדף לשמאל, והממשלה דואגת לצמצם ולהצר את צעדיהן, וכך מקבלת חקיקה, ואי חקיקה משמעות של תמיכה באינטרסים הכלכליים. וזו הסיבה האמתית למצב המערכת ולדחיית הצעתה של ח"כ רונית תירוש.
רשומות
