כְּבילוּת לֶעָבָר עוצרת את זכות הילד להישמע ולהשתתף...

רינה יצחקי, 2010, מתוך ספר בכתובים

כְּבילוּת לֶעָבָר עוצרת את זכות הילד להישמע ולהשתתף...

אחת התגובות שנקשרת אל הזכות להישמע – מתמצית בטענה כי הילדים אינן מבינים את משמעות הזכות והיא בעצם נותנת מקום לתגובות חֲצוּפוֹת ולאו דווקא לביטוי עצמי, כפי שהתכוונו מחברי האמנה.

שאלתי את עצמי איך ייתכן שההזדמנות להביע את עצמך הופכת ל"חוצפה"? האם באמת כל הבעה עצמית של ילדים היא חוצפה, או שמא, עצם העובדה שהם משמיעים את דעותיהם יחד עם המבוגרים דיה כדי לייחס לכך חוצפה. האם זה הכרחי? ניסיתי להיזכר בילדותי, מתי, באיזה סיטואציות היו אומרים לי שאני חוצפנית. ותאמינו לי שהיו אומרים, זה בטוח. אינני יכולה לזכור היום את פרטי האירועים האלה אך המשקעים שנותרו אומרים לי שכאשר דברתי אל הורי – בגובה העיניים - בשפה בה נהגתי לדבר עם חברי – מתוך אמון בהם כמובן, ובידידות כמו אל חברים – הם פירשו זאת כחוצפה. כלל זהב אחד זכור לי בבהירות: "אסור להגיד לא נכון לאנשים מבוגרים" – והיו לנו לא מעט ויכוחים על הכלל הזה. הורי שהיו דווקא אנשים נאורים למדי, היו שבויים במוסכמות ובנורמות של זמנם ואני זוכרת מפורשות שהדיון היה על התבנית ולא על התוכן. "תמצאי דרך אחרת, מילים אחרות במקום לומר 'לא נכון' – זה כאילו שאת אומרת לנו שאנחנו משקרים". ואני כילדה עם טמפרמנט נמרץ, לא תמיד הצלחתי לחפש את האלטרנטיבות המילוליות, והמנומסות ל"לא נכון" – וכמובן שנשארתי בעיניהם ה"ילדה החצופה שלהם".

כדי לא להסתמך על זיכרון-ילדות בלבד, פניתי לברור המושג "חוצפה" באמצעים אחרים. פניתי לעתונים מתוך התעניינות בתופעה החברתית – מה נחשב בעיני עמך לחוצפה יותר מדיון לשוני מלומד. מקריאה של כותרות בעתונים רבים, בנושאים שונים ובזמנים שונים – התברר לי - שכמעט כל דעה שמנוגדת לדעת הכותב – נחשבת לחוצפה. ועוד מצאתי שחסרה סימטריה ביחס לדברים, אותם דברים עצמם – מפי אדם אחד – למשל  מבוגר, הורה, דוד או מורה - הם נחשבים כדברים ראויים ויפים ואילו מפיו של אדם אחר – למשל ילדה או ילד הם נחשבים לחוצפה: "את-ה לא תגיד לי כך וכך"... – "זוהי זכותי הבלעדית לומר זאת – לך". כמה פעמים שמעתי את המשפט: "ככה לא מדברים אל אבא או אל מורה", מאוחר יותר שמעתי את אותם דיאלוגים בין מנהל לעובדיו ומפקד לפיקודיו.

ואני שואלת – האם "תרבות דיבור" ונימוס אינם ערך שמחייב את כולם? איך נאפשר את קיומה של הזכות להישמע, מבלי שֶׂתִּפָּגע תרבות הדיבור?  עניין נוסף המתקשר לכאן הוא "בוחן המציאות" שאמור להתפתח אצל הילד. איזו מציאות הוא מקבל כאשר  - לעולם המבוגרים אינם טועים? כשתמיד, עליו לקבל את כל דבריהם כאמת? אולי יש מקום לסמן מחדש את המותר והאסור בדיבור. האם באמת ראוי שיהיו חוקים שונים לדיבור של מבוגר מאשר לדיבור של ילד? האם לא נכון להתייחס לשפת-ילדים כשפה לגיטימית? ללא ספק יש כאן "מוסר כפול" שלא מתקבל טוב בכלל, ובוודאי לא אצל צעירים. כאשר ילד חושב שמשהו "לא נכון" – בתפיסתו, לרוב, אינו  מתכוון לשקר אלא לחוסר-הגינות או לאי-צדק שנעשה. ההיגיון הפשוט אומר שהילדים, בדרך כלל, לומדים לדבר משיח המבוגרים שסביבם. על כן הם ככל הנראה עונים באותה מטבע-לשון שהופנתה אליהם. אלא שאז... מסתבר שזו "חוצפה!". בדור שלנו, לעניות דעתי, יש מקום לחשוב על שוויון גם בתוך השיחה. שני הדוברים צעירים ומבוגרים צריכים לדעת לנמק את דבריהם ולהימנע משרירות. שני הצדדים צריכים להיות מודעים למצבים עמומים וגם לחלוקי דעות. הסכמה על כך אינה פוגעת בכבודו של איש.

האמירות הקובלות על חוצפה, באות על פי רוב מדובריהם של בעלי עמדה ושררה: מנהל, בוס, אב, מורה מפקד וכד' – והזכיר לי ידיד שקרא את הפרק הזה, אימרה שהייתה חביבה על מורים מאותו דור: "תשתוק כאשר אתה מדבר אלי!"

המשורר והמחזאי הנודע ברטולד ברכט, הרבה לדבר על גורלו של האדם, והיטיב לדבר בשמם של חלשים, בשיר ישיר, בוטה, מנוכר, קשה, מרוכז בלשונו.

וכך כתב אל המורים:

    

תקשיב כשאתה מדבר! [1][28]  _קטע

          

אל תַּגִּיד יוֹתֵר מִדַּי שֶׁאַתָּה צוֹדֵק, הַמוֹרֶה!

תֵּן לַתַּלְמִידִים שֶׁיַּכִּירוּ בְּכָךְ!

אַל תְּאַמֵץ אֶת הָאֱמֶת יוֹתֵר מִדַּי;

הִיא אֵינָה סוֹבֶלֶת זֹאת.

תַּקְשִׁיב כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּר! 

אם אנו מאמינים בחשיבה יצירתית ובפתרונות יצירתיים ואיננו נבהלים מביקורת[2][29], אם יש לנו מעט חוש הומור ויכולת לצחוק על עצמנו – החוצפה הופכת למשהו אחר ובוודאי שאינה מְגוּנָה. ביחסים בין ילדים למבוגרים – קורה לא אחת שכאשר ילד מתנהג כפי שהוא למד בביתו או בית ספרו  - כלומר מחקה את התנהגות המבוגרים שהוא מכיר – הוא נחשב חצוף או חוצפן. למה? כאשר לצורך הדוגמא, אבא חוזר ונוזף בו ומלגלג על דבריו – הוא כמובן מחנך. כאשר הילד יעשה אותו דבר הוא כמובן – מתחצף.

"ילד תוקפני בהתפרצותו – היכה, מבוגר בהתפרצותו – הרג. מילד טוב-לב הוציאו במרמה צעצוע, ממבוגר הוציאו במרמה חתימה על שטר. – ילד קל-דעת, במקום לקנות מחברת בעשירייה שנתנו לו, קנה סוכריות, מבוגר הפסיד בקלפים את כל רכושו.

אין ילדים - יש בני –אדם; ורק לוח-המושגים שלהם שונה, שונה מאגר הניסיונות, שונים הדחפים ומשחק הרגשות". _{קורצאק, איך לאהוב ילדים, עמ' 117}

אני מציעה שנניח לתפיסה זו, וננסה לראות מה באמת מאחורי "ההתבטאות החצופה",  שאינה אלא נקיטת עמדה עצמאית, או הבעת דעה אחרת על ידי הילדים, או סתירת דברי מבוגרים ועצם ההשתתפות פעילה בשיחה – דברים  שאמנם לא היו מקובלים בעבר, אך הם אינם ראויים להתנגדות ולענישה, והם מהווים נושא ראוי להידברות.

מלבד הצורך בשינוי תפיסת התפקיד ותפיסת הילד, מלבד החשיבות של המוכנות הנפשית לדבר עם ילדים בגובה העיניים, תוך וויתור על "הדרת כבוד"[3][30] למען הדיאלוג, בולט במיוחד הצורך בפתרונות מוּבְנים ליישומה המלא של "הזכות להישמע" מכיוון שיישומה מחייב להתגבר על מחסומים שנובעים מהשקפות עולם שונות, על דיסונאנס קוגניטיבי ועל מחסומים אידיאולוגיים, תרבותיים, דתיים פסיכולוגיים ואחרים, אישיים וקבוצתיים – ועל כן, הממד האופרטיבי יישומי חיוני אך קשה לתכנון ולביצוע, וכך גם הצעדים לניטור (בקרה (monitoring על קיומה.

---

[1][28] ברטולד ברכט,         גלות המשוררים; ספרי "סימן קריאה" בשיתוף עם הקבוץ המאוחד. בברלין המזרחית 1948-1956   עמ' 212

[2][29] קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה, תרגום אהרון אמיר,  על ערכה של החשיבה הבקורתית. ראה בספר זה בעמ' 147
עורך יוסף אגסי, הוצאת שלם, ספריית לויתן, 2003,

[3][30] אורית קמיר, 2004 שאלה של כבוד הוצאת כרמל פרק ראשון עמ' 19-42