רינה יצחקי: 28.5.2010 נכתב כמחווה, לרגל מותה לפני חודשים אחדים.
לקחי ה"פדגוגיה השחורה"?!
בעקבות ספרה של אליס מילר: "בראשית היה חינוך" הוצאת דביר 2010
"...המשמעת מכשירה את האדם לציית לחוקים... הפרק העיקרי במלאכת החינוך אמור להתמקד במשמעת. ... בין יתר הדברים מתברכות השנים הראשונות גם ביתרון, שניתן להשתמש באלימות ובכפייה. בחלוף השנים הילדים שוכחים את כל הדברים שהם חווים בילדותם המוקדמת. אם בתקופה זאת ניתן לשבור את רצון הילדים, לאחר מכן הם אינם זוכרים עוד לעולם שהיה בידם רצון..." "הפדגוגיה השחורה" בתוך בראשית היה חינוך, עמ' 32
תודות לפסיכולוגית אליס מילר (הדרמה של הילד המחונן) והתוודעותה אל "פדגוגיה שחורה" קתרינה רוצ'קי, ברלין 1977 – ספר שמרוכזים בו פרקי הדרכה להורות מן המאות ה-18 וה – 19. התוודעתי גם אני לכך. הפדגוגיה השחורה מזעזעת ומקוממת. מילר נתנה לכך ביטוי מעניין על ידי הבאת קטעים רבים ממנה בספרה, כאשר היא מגיבה ומפרשת כל קטע לקראת הקטע הבא.
כדרכה של מילר היא ממוקדת באימפקט של החינוך המחמיר והאלים על הילדים.
בין שהיא רואה בו את התשתית האולטימטיבית לצמיחתו של היטלר וחבר מרעיו, ובין שהיא מזכירה אנשים מן השורה, משכילים ומצליחים שבאים בגיל מבוגר לתרפיה על מנת "להתפרק" מאותם משקעי ה"פדגוגיה" שספגו בילדותם,
אני עצמי ידעתי הרבה על דרכי חינוך ועקרונות שהיו מקובלים ונהוגים בעבר. מעולם לא הבנתי את ההתנהגויות "ההוריות" מן הסוג המתואר כאן – בעיקר מתוך מסוג של שכנוע שהאבולוציה, טבע האדם – צייֵד אותנו בחמלה ואהבה לילדינו:
"... התרחבות אדוות המעיין הראשוני של הטוב, השוכן בלב האדם או במוחו; האמהות."
שימו לב! פסיכולוגית אבולוציונית עדה למפרט משווה אמהות לטוב.
" האמהות (ר. י. הטוב) שוכנת גם בלבם של הגברים כשם שאבהות וכל תכונה גברית אחרת שוכנת גם באמהות. ההבדל הוא במינון. עדה למפרט, 2007, נפש ערומה, הוצאת ידיעות ספרים עמ' 46
תיאורטית לפחות, הרגש האימהי, הטוב הוא תכונה משותפת לגברים ולנשים – בהרחבה, להורים.
על כן, הסברתי זאת לעצמי כעניין תקופתי, שלב התפתחותי של התרבות "את לא יכולה להבין איך חיוּ בני אדם לפני אלפי שנים", חזרתי ואמרתי לעצמי, בעצם באותה מידה אינני מבינה איך בכלל שרדו באותן תקופות רחוקות, לא רק את גידול הילדים. החיים בכללותם היו קשים מנשוא, מאבק הישרדות מתמשך. בעיני, שנולדתי בארץ, שהייתי בתנועת נוער, בקיבוץ, שלא הכרתי מקרוב מחסור וסבל. זה היה מסעה של האנושות... התרבות...
באחת, התמוטטה אצלי התפיסה על הורות מיטיבה ודואגת לילדים. אני חוזרת וקוראת, בזעם ובתסכול, את העדויות של אותו "חינוך שחור" ואת העקרונות והרציונל שלו.
מדובר בשני ערוצי חינוך . הגוף והנשמה.
האחד, ברמה הפיזית: גרימת סבל וכאב כשיטה.
השני, ברמה הנפשית / רגשית: גרימת מכוונת ומודעת של השפלה ודיכוי כל ניצוץ של עצמאות ויצירה.
קיומם של שני אלה, כתורה מובנית ומסודרת, לא כתגובה ספונטאנית, לא איבוד עשתונות, אלא רוע מתוכנן ומכוון למטרה – שאינה אלא ילדים בגיל צעיר ביותר, החל ב"יונקי שדיים"...
ואני מגיעה לרצון לשנות את שם ספרה של מילר, ולהוסיף לו שתי מילים: "בראשית היה חינוך – וחבל שהיה". שכן, בשמו של החינוך נעשתה כל מניפולציה אפשרית בילדים שתכליתה המוצהרת הייתה "יפה, הוגנת ומוסרית" אך התוכנית הסמויה הייתה מרושעת, נצלנית ופוגענית.
בעוד שמילר מודאגת ממה שהחינוך הזה עשה והעושה לילדים, אני מודאגת ממה שקורה לנו ההורים. אני תוהה כמה מהורים שיטרחו לקרוא את הספר – יזהו בעצמם את עקבות אותו חינוך, ויגיעו לתובנות חדשות, במקום להתגונן, להצדיק או לתרץ את ההתנהגות "החינוכית" שלהם?
אז מה הזעזוע מול "הפדגוגיה השחורה"? אני מניחה שמדובר בהצטברות. איסוף קפדני ועריכה נכונה של התעודות למיניהן – יצרו אצלי, תובנה חדשה.
התובנה הזאת מתקשרת אצלי לגילוייה של אליזבת באדינטר (1985) בספרה "...וגם אהבה" בו היא מתארת פרקטיקות של גידול ילדים שרווחו בצרפת במאה השבע עשרה והשמונה עשרה, שעשויות לעורר חלחלה בשוחרי טובתם של ילדים היום. ברור כי חוויה כזו שונה מאד מזו המוכרת לנו כיום. ובכל זאת, לא היו אלה מעשים שהתכוונו לפגוע. הם נבעו יותר מפחדים, רצון ליהנות מהחיים, העדר יכולת לגדל את הילדים ועוד.
ושוב אסתמך על כוחה של ההצטברות, שינוי כמותי שהופך לשינוי איכותי, ואומר כי ספר זה ערער את מיתוס "אהבת האם", ואת המחשבה שהורים הם בית הגידול הטוב ביותר לילדים.
"הפדגוגיה השחורה" – משפיעה במיוחד, מכיוון שהיא יחסית מאוחרת: לא מדובר ב"שוכני המערות" או בימי הביניים, אלא משהו שמתרחש בתרבות שקרובה אלי, אולי הטקסטים שקראו סבתה וסבא שלי... והם לא תולדה של סבל, מאבקי –הישרדות או בּוּרוּת, אלא – תוכנית חינוכית צדקנית, שלמעשה אינה אלא התעללות בילדים" – אוקסימורון? תוכנית חינוכית להתעללות בילדים? מה לחינוך ולהתעללות? אכן כך, בדיוק. אכן בלתי נתפס. אבל, עדיין קיים ומשפיע.
ומכאן למציאות ימינו, בעוד שמתקיים ויכוח גדול על "הוצאת ילדים-בסיכון מביתם", בעוד שלמרות כל מה שכבר יודעים – עדיין רבים סבורים שהורים הם תמיד הדבר הטוב ביותר לילדים, בכל מקרה...
בעוד רבים עומדים להגן על "זכויות ההורים" – יותר מאשר על זכויות הילד, רציתי להביא זאת לידיעתכם.
קראו: "בראשית היה חינוך"מאת אליס מילר, הוצאת דביר, 2010
רשומות
אמנם כן, "פדגוגיה שחורה" איננה נחלת העבר, היא קיימת ובועטת. יש גם כיום מי שחשוב לו לגדל אזרחים ממושמעים ו"נאמנים", צועדים בסך ושרים הימנונים. הם חוששים מאזרחים אוטונומיים שמסוגלים לקרוא עיתון ולצפות בטלוויזיה ולא להניח לשטיפת המוח הפטריוטית לגרוף אותם. אפשר לעטוף זאת בעטיפות נאות - שיקום הסמכות ההורת או המורית, בדרך של הנחתת "חוקים" ולא באמצעות כבוד ואהבה.
השבמחקאמנם כן, "פדגוגיה שחורה" איננה נחלת העבר, ימי הביניים או המאה התשע עשרה, היא לא נשארה גנוזה בכתבי דיקנס וגורקי, היא קיימת ובועטת, איתנו כאן ועכשיו. היא מתעטפת בצעיפי צניעות מכובדים - בחזרה למקורות, מאבק באלימות בקרב הנוער, שיקום סמכויות הוריות ומוריות, וזאת על ידי תקנות, איסורים וחוקים חיצוניים ללא תוכן מהותי. היא נאחזת במאמר משלי "חושך שבטו שונא בנו", אבל שוכחת או מתעלמת מ"חנוך לנער (ולנערה) על פי דרכו". האינטרס האמיתי שלה הוא לגדל דורות של אזרחים ממושמעים, צועדים בסך מניפים דגלים ושרים המנונים. כך קרה למשל לחינוך הפרוסי הנודע לשמצה. אדם אוטונומי שיודע לחשוב הוא מסוכן. לא לשם כך שלחנו אותו לבית הספר.
השבמחקתודה על שתי התגובות. בטח לא התכוונת אבל לא מזיק לחזו רעל דברים אלה...
השבמחקחשבתי על כך, כמה קשה לבניאדם - גם אלה מהמאה ה-21
לקבל שינויים, להתגבר על תחושת הכוח והרצון לשלוט.
עד כמה נוח לנו להאמין ש"פעם" אז" לפני..." היה סדר בעולם. כל אחד ידע את מקומו.
ואני שואלת אתכם - ברצינות - האם אתם מוכנים שאותם כללי משחק של "פעם" יחזרו גם אליכם ולא רק אל הילדים שלכם? האם אתם המבוגרים הורים, מורים ושאר... מוכנים לחזור למשמעת וצייתנות מוחלטת למנהיגים, לבעלים, למנהלים, לבוסים?.... האם אתם מוכנים לוותר על חופש הביטוי שלכם?