לא טעינו כ- 140.000 מורים, נכנסים מידי בוקר לכיתות במוסדות חינוך רבים ושונים. רובם מלמדים, מחנכים, ואולי אפילו דואגים לילדים שלנו. כמו בכל מקצוע יש טובים יותר וטובים פחות, אך רובם מבלים עם הילדים - שגם ביניהם יש טובים יותר ופחות, מוכשרים יותר או פחות, ממושמעים ומנומסים - יותר או פחות. הם לא בוחרים את התלמידים. ומנסים לתת מענה לצרכי התלמידים.
איש לא שומע עליהם ולא קורא עליהם בעיתון. הם לא זוכים לתגמול מיוחד, ועובדים בתנאים לא קלים - בחלק ניכר של המקרים.
לאחרונה, צצים "גיבורי תרבות" חדשים, שזוכים לכותרות שמנות ובולטות ולכתבות מפורטות - בהן מתוארת המערכת כמערכת כושלת ולא יעילה והילדים כלומר התלמידים כמעט "אויבי האנושות". הם מציקים למורה והוא, שבא מלא כוונות טובות - לא מצליח ללמד. וההורים דוגמת משפחת פילוס מארץ נהדרת.
אז לא הגזמנו?
תמהתני - מדוע מורה שלא מצליח ללמד, על אף כישוריו האקדמיים - צריך לפרסם זאת בעתון.
אני במקומו הייתי מתביישת. מבקשת עזרה או מבינה שככל הנראה אינני יכולה להיות מורה.
והסיפור על הילדים של היום שהם אחרים מאלה של פעם - צריך לבדוק.
לפני כמה חודשים נכנסתי כאורחת לקבוצת תלמידים - שלא הכירו אותי, הם לא היו חייבים לי דבר, ולא היו אמורות להיות בחינות בהמשך. העליתי את הנושא שלשמו באתי, התפתח דיון מרתק. היו שאלות שהוכיחו לי מעבר לכל ספק שילדים הם ילדים. כשמעניין להם, כשמדברים אתם בגובה העיניים, כשמכבדים אותם, הם משתפים פעולה.
בסוף המפגש - הם בקשו שאבוא שוב.
היום קראתי "מילה טובה " על בית ספר "אשל הנשיא" - באמת בית ספר מצוין. בקרתי בו כמה פעמים. לומדים שם ילדים מאוכלוסיות שונות. אין שם גילויי אלימות ווואנדליזם. המורים אוהבים את מקום העבודה.
למה אנחנו לא לומדים מהם?
אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה השלמה ב: http://www.hakoled.org.il/?p=522
אתם מוזמנים להגיב ולהעלות דוגמאות נוספות.
הגיע זמן ללמוד מסיפורי הצלחה במקום לשמוח לאידם של הנכשלים.
איש לא שומע עליהם ולא קורא עליהם בעיתון. הם לא זוכים לתגמול מיוחד, ועובדים בתנאים לא קלים - בחלק ניכר של המקרים.
לאחרונה, צצים "גיבורי תרבות" חדשים, שזוכים לכותרות שמנות ובולטות ולכתבות מפורטות - בהן מתוארת המערכת כמערכת כושלת ולא יעילה והילדים כלומר התלמידים כמעט "אויבי האנושות". הם מציקים למורה והוא, שבא מלא כוונות טובות - לא מצליח ללמד. וההורים דוגמת משפחת פילוס מארץ נהדרת.
אז לא הגזמנו?
תמהתני - מדוע מורה שלא מצליח ללמד, על אף כישוריו האקדמיים - צריך לפרסם זאת בעתון.
אני במקומו הייתי מתביישת. מבקשת עזרה או מבינה שככל הנראה אינני יכולה להיות מורה.
והסיפור על הילדים של היום שהם אחרים מאלה של פעם - צריך לבדוק.
לפני כמה חודשים נכנסתי כאורחת לקבוצת תלמידים - שלא הכירו אותי, הם לא היו חייבים לי דבר, ולא היו אמורות להיות בחינות בהמשך. העליתי את הנושא שלשמו באתי, התפתח דיון מרתק. היו שאלות שהוכיחו לי מעבר לכל ספק שילדים הם ילדים. כשמעניין להם, כשמדברים אתם בגובה העיניים, כשמכבדים אותם, הם משתפים פעולה.
בסוף המפגש - הם בקשו שאבוא שוב.
היום קראתי "מילה טובה " על בית ספר "אשל הנשיא" - באמת בית ספר מצוין. בקרתי בו כמה פעמים. לומדים שם ילדים מאוכלוסיות שונות. אין שם גילויי אלימות ווואנדליזם. המורים אוהבים את מקום העבודה.
למה אנחנו לא לומדים מהם?
אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה השלמה ב: http://www.hakoled.org.il/?p=522
אתם מוזמנים להגיב ולהעלות דוגמאות נוספות.
הגיע זמן ללמוד מסיפורי הצלחה במקום לשמוח לאידם של הנכשלים.
רשומות
מצבם של המורים הוא אכן בכי רע, בכל בדיקה סוציומטרית הם יימצאו בתחתית הסולם, שכרם מביש ומבייש. לא ייפלא אם כן שרמת החינוך היא כפי שהיא. אמנם כן, אמצעים חיצוניים כמו תילבושת אחידה ועמידת דום לפני המורה לא יישנו מאומה. דרוש לנו כבוד אמיתי למורים ולהוראה, וכן גם כבוד לילדים. איך אפשר להשיג זאת אם בכל שנה, משנת 1977 ואילך, בכל שנה מקצצים בתקציב החינוך?
השבמחק