)
)
לאמן שבתמונה קוראים יונתן דארבי. נולד בתל אביב.
קראו את על התרבות בה אנחנו חיים מאת ליהי פפיר-רוזמן ב:
אני מתבוננת בפניו של התינוק. עיניו העצובות
מדהימות.
אם תסתכלו תראו שדיוקן פניו האמיתיים - אינו אלא מסכה, שמתקלפת מפניו וחושפת שכבת פרסומות ולוגויים.
זה עומד מול האמירה הידועה שאין שני ילדים אותו דבר. לכל ילד יש משהו מיוחד וייחודי.
האם נצליח לשמור על זה?
דבריו מעניינים ועצובים.
כאילו אין שליטה על ההשתלטות של המדיה הפרסום השיווק וכו'
אז מאחר שאנחנו בענייני ילדים - אולי עדיין יש תקווה.
למיטב הבנתי - לספק אלטרנטיבות מעניינות וכפיות.
אז זהו שזה לא קל. אלא...
אם מוכנים להקדיש קצת זמן ומחשבה לשעות שמבלים עם הילדים.
ילדים שחוו חוויות טובות ומרגשות עם ההורים לא ישכחו זאת.
אינני מאמינה שניתן להתעלם לחלוטין מעוצמת הפרסומות וכו' אך כן ניתן למתן, ולאט לאט לתת לילדים להבין שרייטינג ופרסום זה לא הכל. דברו עם הילדים שלכם על משמעות "להיות מפורסם" - מה זה אומר? מה זה נותן?
דברו עם הילדים שלכם על העבודות שמוצגות כאן. נסו לגלות מה הילדים שלכם מבינים מתמונה כזאת. שאלו אותם מה רצה האמן להגיד לנו? האם אתם מסכימים איתו. בקשו שהם יספרו לכם איך הפרסומת/שיווק/לחץ חברתי משפיע עליהם.
תנו להם חוויות אמת ונקווה שזה יְיַצֵר אצלם צורך לדברים אחרים. ספור טוב. ציור טוב. הצגה. Old Fashion ?
כן. צרכים אמיתיים לא מתיישנים. החוויה המשותפת מאירה טעם של עוד.
כן. צרכים אמיתיים לא מתיישנים. החוויה המשותפת מאירה טעם של עוד.
אני מזמינה אתכם להעלות כאן חוויה מוצלחת מנסיונכם, זה יכול לתת רעיון לאחרים.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה