רינה יצחקי: המצאת הילדות !!?

רינה יצחקיהמצאת הילדות 1.12.2010 על פי הרצאה בבאר שבע מכללת קיי

חלקו הראשון של "אבדן הילדות" מאת ניל פוסטמן נקרא: "המצאת הילדות".
באחת האוניברסיטאות בארץ מתקיים קורס אף הוא נקרא "המצאת הילדות",
סברה זו רווחת מאז שנות ה- 60 של המאה העשרים – בעקבות הספר
"מאות של ילדות" מאת פיליפּ אַריאֵס, שנעשה המוֹרֶה הגדול של כל חוקרי הילדותי.

ילדים הם - "יצורים ביאולוגייםיי בהתפתחות דינאמית מואצת.
ילדות – היא מה שקורה לילדים כתוצאה מיחס החברה והתרבות אליהם -
החינוך במשפחה ובמוסדות החינוך – כנסייה, חדר, ישיבה, בית-ספר,
גימנסיה... ולא כתוצאה מהתפתחותם הביולוגית.

מדובר הבנייה חברתית - - מכלול הרצונות של החברה ביחס לילדיה. מה שהסביבה התרבותית קובעת – ללא קשר לביולוגיה. ההבנייה החברתית יוצרת לא מעט בעיות, דוגמת: פעוטות – שבגיל רך שצריכים להתחיל לעבוד ולהשתלב בעולם המבוגרים; או מתבגרים – שמבחינה ביולוגית הם כבר מבוגרים – אך הם פורמלית הם עדיין נחשבים לילדים.

כשקראתי את הכותרת הזאת בכמה ספרים, התעוררה אצלי תמיהה גדולה ושאלה...
הייתכן באמת שלא הייתה ילדות?
ברור שתמיד היו ילדים. למיטב הבנתי, מה שקרה ל"יצורים הביולוגיים" שאנחנו
קוראים ילדים, זו הייתה ילדותם. היא לא הייתה דומ

ה לילדות

שאנחנו מכירים היום,
היא לא הייתה טובה במיוחד, אך היא הייתה קיימת.
ואם לא, איך בדיוק

המציאו אותה? הדיון על כך מתקיים בשיח הפדגוגי,
ואין ספק שמדובר בהסכמה על קריטריונים, על פי מה קובעים את קיומה של ילדות.
ואולי, איך מעריכים את היחס לילדוּת בכל תקופה או מקום?

ילדות

– היא מכלול התוצאות של יחס החברה והתרבות אל הילדים: החינוך במשפחה ובמוסדות החינוך – מסגד, כנסייה, חדר, ישיבה, בית ספר גימנסיה...

ילדות אם כן היא "מבנה חברתי" Social construction – כתוצאה מהבנייהחברתית,
פעולתם של מכלול המטרות ורצונות-החברה ביחס ליל

דיה. מה שהסביבה

תרבותית קובעת –
ללא קשר ליכולת המתפתחת (ביולוגית) של הילד.
וכך נראה ב

תקופה מסוימת ילדות קצרה המסתיימת סביב גיל שבע, ובתקופה אחרת,
ילדות הולכת ומתאר

כת – "הילד בן שלושים"...

הכול מכירים כמובן בקיומם של ילדים מאז ומעולם, אך יש הסבורים כי למרות שהיו ילדים
לא הייתה ילדות. כמובן זה גם עניין של אמות המידה. האם ילדות נקבעת על פי הבגד?
על פי אורח חיים? ואולי על פי חוקים הקובעים את הנורמות

הראויות

ביחס לילדים?

הטענה הע

יקרית של "ממציאי הילדות" – מ

תייחסת אל חוסר-הכרה בייחודה של תקופת
חיים זו (בין גיל שבע לגלי שמונה עשרה) ובהתעלמות מראייתה כתקופת-חיים מיוחדת
הראויה ליחס מיוחדשל החברה. לדעתם, הכרה כזו התגלתה רק במאה ה- 18 ונכנסה
לתודעה

כמאה שנים

לאחר מכן. המדובר בעיקר בתפיסת הילדות כתקופה הזכאית להגנה.

הנכונות לגונן על ילדים היא ענין אחד ועניין שני שעולה הוא טענה בדבר העדר מנגנון
רגשי שיאפשר להם לאהוב את ילדיהם.

יש לנו יותר מעדות א

חת, וממקורות שונים המעידים - כי צער על אובדן ילדים היה
רגש מוכר כבר בעת העתיקה, הרבה לפני י

מי הביניי

ם...ראו לדוגמה את צערה של הגר, אם ישמעאל:

"וַתֵּרֶאה שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַיֵרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם
עַל אֹדוֹת בְּנוֹ. וַתּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹאת וְאֶת-בְּנָה כִּי לֹא יִירַש בֶּן-הָאָמָה הַזֹאת
עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק.

... וַיְשַׁלְחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר

בְּאֵר שָׁבַע; וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן-הַחֵמֶת

וַתַּשְלֵךְ אֶת-הַיֶלֶד תַּחַת אַחַד

הַשִיחִים; וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד

הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת

כִּי אָמְרָה אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיֶּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָׂא אֶת- קוֹלָהּ וַתֵּבְךְּ; בראשית כא 9 – 16

רמברנדט - 1640-42 הגר וישמעאל במדבר

באותו סיפור, מתגלות שתי גישות אל הילד.האחד רואה בילד אמצעי להשגת
אינטרסים... למאבק-כוח וכו' השני משקף את היחס האמהי החם אל הילד.
אני מציינת זאת כנגד טענה כי באותם ימים רחוקים לא היו לבני אדם מנגנונים
רגשיים מפותחים... ולכן הם התנהגו כפי שהתנהגו אל ילדים.

שנים אחדות אחר הופעת ספרו של אריאס החלו להופיע מאמרי בקורת ודעות
מנוגדות. מחקרים רבים מביאים ראיות ברורות הסותרות את הפתאומיות של
"המצאת הילדות" ורואות בה תהליך מתמשך, של עיצוב והבניה – שמתקדם
מאי-הבנת התופעות המאפיינות גילאים אלה, חוסר-ידע-כללי בתחומי הרפואה
והפסיכולוגיה – שגורמים לחינוך נוקשה ועד להענקת דרגת חופש גבוהה...
על פי החוק המקראי הקדום, יכול היה האב למכור את בתו לאמה:
"וכי ימכר איש את בתו לאמה"... שמות כא,ז-יא,

ויכול היה אדם למכור את ילדיו כדי לפרוע את חובותיו, והילד היה כחפץ לכל דבר.
בהיותו "חפץ" – הוא נעשה חלק מרכושו של האב. ורכוש הוא כמו רכוש. מאליו מובן כי
בחברה שבה ילד נמכר כעבד, בולט הניצול של הילדים ונעלמת ההגנה עליהם.
יש הסבורים שמשום כך, אין מקום לדבר על 'ילדות'.
למיטב הבנתי, עצם קיומו של חוק הקובע מה מותר או אסור כלפי ילדים
– מעיד על התייחסות לילדוּת. גם אם אינה מיטיבה עימם, היא קיימת ומכירה בקיומם,
שאם לא כן, לא היה צורך בחוק זה והיו נוהגים על פי חוקים כלליים. ראוי להזכיר כי חוק
הוא בדרך כלל ביטוי לצורך.
לכן, לא הייתי אומרת שלא הייתה ילדות, והייתי מתפשרת על "ילדות קשה"!?

מאחר שהחוק קובע כי ניתן למכור ילדים –הוא מבדיל בינם לבין המבוגרים.

עניין נוסף באשר למקומו של הילד - הוא מיקומו במכלול הערכים. כאשר יש ערך
מועדף על טובת הילד, למשל אמונה ודת, תיתכן פגיעה בילדים.

ראו את סיפור העקידה:

סיפורו של ישמעאל, הידוע באיסלם "כעקדת ישמעאל" ואצלנו כגרושה של הגר,

גם הוא מחזק את האבחנה בדבר הבניית הילדות. מתוך הנחה שאף סיפור
לא נכנס לתנך "במקרה", לסיפור המקראי לעולם יש תפקיד "מחנך". החל בהאדרת
כוחו של האל וכלה במנהגים, הדרך הטובה או הדרך הרעה...

גם בטקסט הקצר הזה – מופיע מאבק בין שתי גישות:

עמדתה של שרה... עמדה אינטרסנטיתמחושבת (ירושה!, מעמד) ומולה עמדתו
הערכית מוסרית של אברהם – אמנם בקול חלוש, "וירע הדבר בעיניו"...

"... וַיֹאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶׂה לְעֹלָה בְּנִי...;

וַיִבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וַיַעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים
וַיַעֲקֹד אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ וַיָשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים;
וַיִשְלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִקַח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ;"
בראשית כב

"... וַיֹאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶׂה לְעֹלָה בְּנִי...; וַיִבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וַיַעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִי








ים וַיַעֲקֹד אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ וַיָשֶ

עקדת יצחק; ציור של רמברנדט

רבים ואני בתוכם חולקים על התיאוריה של המצאת הילדות. אמנם יש מעט
מסמכים ותעודות על מקומם ומעמדם של ילדים בחברה, ולעומת זאת ידוע
שהיו חוקיםשנוגעים לילדים. חוקים שאפשרו פגיעה בילדים דוגמת האפשרות
החוקית למכור ילדים, וחוקים, שהפלו לטובה את הילדים. מעניין לראות
התפתחויות בנושא זה. דוגמת חוקי הבן הסורר, שדווקא ביהדות הקדומה
היו מן המחמירים ביותר אבל אחר כך, בתקופת התלמוד, הוגבלו ובעצם לא הופעלו כלל.

יָלדוּיוֹת; -נסכים בוודאי שילדות הייתה שונה בתקופות ומקומות שונים. היא לא הייתה
דומה כלל למה שמקובל עלינו – אך למיטב הבנתי הייתה ילדות. ארשה לעצמי לומר
היא לא הייתה ילדות טובה, ובמאמר מוסגר אומר כי החיים כולם לא היו קלים
או דומים לחיינו אנו בתקופה המודרנית. כנראה, שבגלל אשליה או מוסכמה בדבר
"האושר של הילדות" החליטו ש'ילדוּת קשה' אינה ילדות כלל.

במשך תקופה ארוכה היה יחס אמביוולנטי אל ילדים, שהתבטא בראיית הילדות
מצד אחד כסמל התום והתמימות ומצד שני ניצול מחפיר שלהם והנהגת משמעת
נוקשה כולל ענישה גופנית אלימה. כתוצאה מתפיסת ה"תמימות" – התפתח פדגוגיה
שגרסה העלמה של נושאים בעייתיים מידיעת הילדים, נוצרו "סודות שיש
להסתירם מפני הילדים:סודות הקשורים ליחסים מיניים, אך גם לכסף,
לאלימות, למחלות, למוות וליחסים חברתיים. התפתחו אפילו סודות של הלשון –
אוצר מילים שנמנעו מלהשתמש בו בנוכחות ילדים". נ. פוסטמן 1986 אבדן הילדות
ספריית פועלים עמ' 50 י יש המסבירים זאת כרצון לגונן ... ויש הרואים בכך
"העלמת מידע חשוב" שמבודד את הילדים מהחברה הבוגרת, שקובעת את כללי המשחק.

מה קורה בתהליך הבניית (יצירת) הילדות? – "החברה" מסיבות חברתיות,
אמוניות-דתיות, תרבותיות וכלכליות – מסמנת את גבולות הילדות וגם את מאפייניה:
מענק הלידה של הבטוח לאומי – נותן לאמא חופשת לידה, כביטוי להכרה בצרכי הילד.
חינוך חובה - ילדים ילמדו בבית-ספר מגיל מסוים.
ילדים לא שותפים לבחירת הכנסת. ילדים מתחת גיל... (שונה מארץ לארץ) לא יקבלו
רשיון נהיגה ("ילד" בן 17 ש' שבעוד שנה יהיה מפקד טנק – לא יכול לבחור או להחליט...
ילד שלא מצליח ללמוד נחשב ל"נושר" – אף על פי שהוא יכול להצליח בעולם העבודה.

ילדות?! ילדות היא... מה שהחברה, התרבות רוצה שילדיה יהיו:
גיבורי חיל?... משכילים? נוקשים? ממושמעים... יצירתיים...

בתמונה – נראית המורה כשהיא "מְמָמֶשֶׁת" את הרצון החברתי ומכניסה את הילד לכיתה, תוך משיכה באוזן. "הילדות" כפי שההבנייה החברתית מעצבת אותה בתחום החינוך."הילד" נמצא לא פעם בקונפליקט עם ההבניה החברתית. – חלקם, עובדים לפרנסתם, חלקם מתדרדרים לחיי-רחוב, פשע סמים וכד'. אחרים זוכים לפתרונות אלטרנטיביים. דוגמה מעניינת - החינוך מהבית . הורים רבים מייצרים מסגרות חלופיות לאלה שהחברה קובעת – שיתאימו יותר לילדיהם.

בתמונה – נראית המורה כשהיא "מְמָמֶשֶׁת" את הרצון החברתי ומכניסה את הילד לכיתה, תוך משיכה באוזן. "הילדות" כפי שההבנייה החברתית מעצבת אותה בתחום החינוך."הילד" נמצא לא פעם בקונפליקט עם ההבניה החברתית. – חלקם, עובדים לפרנסתם, חלקם מתדרדרים לחיי-רחוב, פשע סמים וכד'. אחרים זוכים לפתרונות אלטרנטיביים. דוגמה מעניינת - החינוך מהבית . הורים רבים מייצרים מסגרות חלופיות לאלה שהחברה קובעת – שיתאימו יותר לילדיהם.

גרוש הגר, עקידת יצחק ומכירת יוסף הם סיפורים עתיקים, כשלושת אלפים שנה מהיום.
האם אלה סיפורים "בדיוניים" יוצאי דופן? האם הם נכנסו לספר הספרים, מכיוון שהיו
כל כך מיוחדים ויוצאי דופן, או שהם מייצגים דפוסי התנהגות כלפי ילדים. ואולי על מנת
לומר משהו על היחס אל ילדים?

איזה דפוסים עולים מהסיפורים? מכירת ילדים; הקרבת ילדים כקורבן לאל; נטישת ילדים;

כפי שראינו לא תמיד ההבניה החברתית היא יפה וטובה בעינינו. ב"עינינו" –
הכוונה לבני המאה העשרים ואחת. אך רק 200 שנה קודם,
הייתה ההבנייה קפדנית וקשוחה: הילד הרצוי (אם בכלל?!) היה צריך להיות...
ממושמע ללא גבול. צייתן. כנוע - ורצוי שיהיה שתקן. כל גילוי של חיוניות ויצירתיות –
נחשב לחוצפה ונענש בהתאם.

היבט הסטורי: זו מול זו - כשכל ההבדל הוא מקסימום 200 שנה, ניצבת "הפדגוגיה השחורה" -

מול החינוך ההומניסטי. החינוך הפרוגרסיבי החינוך הדמוקרטי.

מהי הפדגוגיה השחורה? – הנה רק כמה מעקרונותיה:

ההורים ראויים מראש ליראת כבוד בתור הורים;

- הילדים אינם ראויים מראש ליראת כבוד;
- המשמעת תורמת לחיזוק הילד;
- הערכה עצמית נמוכה תורמת לאהבת אדם;
- חיבה מופרזת עלולה להזיק; (אהבה עוורת)
- קשיחות וקרירות הן הכנה לחיים;
- הורים ואלוהים לא ישרדו פגיעה של עלבון;
- הגוף מלוכלך ומגעיל;
- עוצמת הרגשות מזיקה;
- ההורים תמיד צודקים.

הפדגוגיה השחורה – היא פדגוגיה שרווחה באירופה – היא נכתבה על מאות
דפים בספרי הדרכה להורות נכונה וטובה. חוקרת בשם קתרינה רוצ'קי –
אספה אותם והוציאה ספר בשם הפדגוגיה השחורה. על פי מחקריה של
הפסיכולוגית אליס מילר, השלכותיה מרחיקות לכת – עד חיילי הגסטאפו
והצבא הגרמני בהנהגתו של א. היטלר.

מכאן, חשוב שאנחנו המורים ההורים המחנכים נכיר את גלגולי מושג הילדות,
ונהיה זהירים בבחירת דרכי החינוך – או כפי שלמדנו היום בהבניית דמותה של הילדות.

רינה יצחקי: מהקרבה לרצח ילדים - 2010 מחווה ליום הילד הבינלאומי

רצח ילדים ב-2010 מוכרח להישען על איזשהו אתוס חברתי שמאפשר את זה. ברור שבגלוי, אין אצלנו מגמה מוצהרת, הדוגלת ברצח ילדים. ואמנם רצח כזה לא רק שאינו מתקבל על הדעת אלא שהוא הפשע הנתעב ביותר בדעת הקהל וכמובן גם על פי הדין. עם היותו דחוי מכל וכל, איך בכל זאת נוצר מצב שרצח של ילדים על ידי הוריהם – הפך לחדשה מזדמנת, לידיעה סנסציונית עם כתבות צבע, תמונות וראיונות של כל הנוגעים בדבר?

לרצח של 2010 יש היסטוריה ארוכה, בחתך רוחב תרבותי של פולחנים וטקסים דתיים בהם נרצחו ילדים – כדי לרצות את האלים, או כדי לפגוע באויבים – אויב "כללי" – מלך של עם אחר, או העם כולו (דוגמת מכת הבכורות במצרים) או אויב "פרטי" – האיש הבוגד, יזון.

קורבן - הוא סוג של פולחן, הקרבת קרבן הוא מתן דבר-מה שיקר לך כדי להשיג – סליחה ומחילה, ברכה, או משהו אחר. הקרבת ילדים, שאינה אלא רצח ילדים – אפשרית הודות לתפיסה שילדים הם רכוש בלעדי של ההורים וזכותם לעשות בהם כרצונם. דוגמאות לכך מיוצגות כבר בספרות הקלאסית בדמותה של מדיאה (הפמיניסטית הראשונה) וילדיה שהריגתם משרתת את האינטרסים האישיים הנקמניים שלה ביזון, בעלה הבוגד.

תפיסה זו אמללה דורות רבים של ילדים בעולם כולו, כפי שמנסח זאת הפסיכו-הסטוריון אמריקאי בן זמננו לויד דה-מאוס: "ההיסטוריה של הילדות היא היסטוריה של התעללות בילדים... ההיסטוריה היא חלום בלהות, שרק לאחרונה אנחנו מתחילים להתעורר ממנו"...

מתחילים להתעורר... וזה קורה לאט מדי ומעט מדי. כפי אמרה לפני שנים אחדות קרול בלמי יושבת ראש קרן האו"ם למען הילד יוניסף (Unicef) על מעמדם ומצבם של ילדים היום

"ששה מיליארד ילדים שנולדו בתחילת המאה ה-21 מתחילים את חייהם בתת-תזונה, היעדר חינוך ראוי, תנאי תברואה גרועים, מי-שתייה מזוהמים, אפליה מסוגים שונים, העדר שוויון בין המינים, התעללות וניצול. ילדים אלה זכאים לזכויות אדם יסודיות. יחד עלינו לבנות אחווה גלובלית כדי להבטיח לילדים זכויות אלה - בידיעה שכאשר אנחנו משרתים את טובת הילד - אנחנו משרתים את טובת האנושות כולה".

שרות לטובת הילד - בהקשר לרצח ילדים... אינו דבר פשוט. אולם, בהנחה שרצח כזה מתרחש על בסיס של תפיסות מוטעות הן באשר למהות הילד, למשמעות חייו, והן באשר לדרכי ההתמודדות וחינוך הילדים – כולל חסר בדרכי התמודדות עם קשיים בהורות – גם בגיל צעיר ביותר, כאשר צריך להתמודד עם תינוק שאינו יודע להסביר את עצמו, שחולה ובוכה לילה אחר לילה, וגם כשמדובר במתבגרים שבודקים את הגבולות, שמחפשים ריגושים ומצבים קיצוניים, הורים רבים – פשוט אינם יודעים מה הם יכולים וצריכים לעשות.

אחד הרעיונות שהביאו להקמת בית ספר להורים – היה הרעיון שהורות היא דבר נרכש שצריך ללמוד ולא רק תכונה מולדת, כתכונה ביולוגית "טבעית" של האישה.

אולם, בתי ספר להורים הם עדיין תופעה נקודתית ונדירה.

אילו הייתה ניתנת הדרכה כזו באופן אוניברסאלי ונרחב, ללא תשלום, הורים רבים היו נהנים מהכנה להורות – שהיא ככל הנראה אחד התפקידים המורכבים והקשים ביותר. הכנה כזו הייתה מביאה להכלת התנהגותם של ילדים, על הדבש ועל העוקץ, וזו נקודה למחשבה לגבי העתיד.

את הרעיון הזה העליתי כבר לפני שנתיים בוועדת הכנסת לזכויות הילד – שהתכנסה לדיון ברצח הילדה רוז.
הדרכה להורות, על כל גווניה צריכה להיות חלק מן החינוך והשירותים הניתנים לכל מי שאמוריםלהיות הורים. היא צריכה להתחיל בבית הספר התיכון – שיכול להיות מעבדה נהדרת להבנת הדינאמיקה

המשפחתית, ולסייע לצעירים בהבנת מערכות היחסים שלהם עם הוריהם, ולהוות שלב א' בהתחנכותם

לקראת הורות טובה.

הדרכה להורות צריכה להינתן בכל המסגרות הקיימות של טיפול ומעקב לקראת לידה. הדרכה להורות צריכה להיות שלב לקראת... כמו עשרות הבדיקות שמתבצעות לאורך תקופת ההריון. יש לנו מסגרות בהן האם-לעתיד נמצאת בקשר עם המערכת, צמאה למידע, ומוכנה ללמוד כל מה שהנוגע לילד שהיא נושאת ברחמה. מדוע איננו מציידים אותה ואת בן זוגה כמובן בידע כל כך חיוני – לא רק למשפחה אלא לחברה כולה?

במאה העשרים ואחת, המאה שמגשימה את רוח הפמיניזם, את שוויון מעמד האישה נוצרת "הורות חדשה".
בהורות הזאת – השתנו סדרי העדיפות. בהורות החדשה הגשמה עצמית, קרירה ועצמאות כלכלית נמצאים
לפני הילדים, והם נתפסים לא פעם – כמכשול. בהורות החדשה יש גם משפחה חדשה. המשפחה החד-הורית
שיש לה בעיות ייחודיות ולא קלות, ובכל מקרה העול נופל על הורה אחד בלבד.

נדרשת חשיבה מחודשת על מושג ההורות, חלקם של שני ההורים – האב והאם, הגבר והאישה – וחלקה של החברה כולה בהבנת משמעות ההורות והאחריות-ההורית מצד אחד והבטחת טובת הילד מצד שני, ויש לתת את הדעת לתמיכה הנדרשת כדי לסייע להורים למלא את תפקידם כראוי מול צרכי היסוד של הילד. תפקיד המדינה והחברה לסייע למשפחה במימוש תפקידה.

מעשית, יש לקדם את המנגנון האוניברסאלי של הדרכה להורות שיפעל בתיאום עם מערכת החינוך לאם ולילד, פיקוח על היריון, נשים בחופשת לידה וכל מסגרת משפחתית תומכת אחרת כדי להעלות מודעות למהות ולחשיבות ההורית.

... רצח ילדים אינו מתרחש בחלל ריק. מדינה וחברה שרוצות להבטיח את טובת ילדיהן, ואת חייהם – יעשו טוב אם יטפלו בשורשי-הדברים ולא רק בניסיונות להבין מי אשם במה שקרה, ביום שלמחרת.

הבהרת מושג: בין סמכות לסמכותנות

רינה יצחקי: סמכות או סמכותנות?! – הבהרת מושג (Value Clarification)

בהמשך ל Say שלי ב: http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaaibz

בדרך כלל אני מתייחסת לסמכות כסוג של יחסים בינאישיים ויחי מול קבוצה, אך עלה בדעתי לבחון את האספקט המילולי לשוני – הפשוט ביותר שאינו טעון בהשקפות ונקי משיפוט. כמנהג ימינו – העליתי את ה"בבילון" המילון שעל המחשב ותראו מה הוא אומר:

סמכות

(נ') מרות, שלטון, ממשלה, סמך, אוטוריטה; רשות, אישור, היתר, כוח, ייפוי כוח, מינוי

ה"בבילון" הנדיב, העלה גם ערך מתאים מהויקיפדיה ויקיפדיה העברית-האינציקלופדיה החופשית Wikipedia

סמכות מהויקיפדיה

סמכות היא יכולת של בן אדם מסוים או ארגון, לכפות דפוסי התנהגות מסוימים על אדם כלשהו. סמכות נחשבת לאחד מיסודות החברה האנושית, ועומדת כנגד שיתוף פעולה. אימוץ דפוסי פעולה כתוצאה מסמכות מכונה ציות, והסמכות כמושג מקיפה את רוב

מקרי ההנהגה.

קראו בעיון ותחליטו אם אלה היחסים שאתם רוצים כהורים עם ילדיכם.

אני מוצאת לנכון להתייחס לשתי מילים: לכפות דפוסי התנהגות.... וכנגד שיתוף פעולה. אלה "אורות אדומים" כשמדובר ביחסי

קרבה שאנו רוצים שיהיו בין הורים לילדיהם.

בוודאי שרבים יגידו ש לכפות דפוסי התנהגות – זה תהליך בסיסי של חינוך. אז מכיוון שאנחנו בענייני לשון, בואו נחשוב על חלופות לכפיה: להנחיל, להטמיע, ללמד... למה דווקא כפייה?

סמכותי סמכותי

(ת') מקרין סמכות, היודע להפעיל מרות, בעל אופי של מנהיג, החלטי, בעל כושר ניהולי, דומיננטי, בטוח בעצמו, שתלטני, רודני

בין סמכותי לסמכוּתָנִי ׁ (על משקל לאומי ולאומני, שמאלי שמאלני)

ציטוט:

"מיהו ההורה הסמכותי: סמכות הורית ורווחת הילד" -אורנה ניומן

http://www.psychology.org.il/article/82/

"דנה בת הארבע מבקשת לאכול גלידת שוקולד בזמן ארוחת צהריים, אופיר בן העשר מעדיף לשחק במחשב במקום להכין שיעורי בית, דני המתבגר רוצה ללכת למפגש חברתי שנקבע בזמן ארוחה משפחתית...

הורה סמכותי משלב רמה גבוהה של היענות הורית ורמה גבוהה של דרישה הורית. הוא נותן מקום להבעת רצונות הילד, אך נענה בגבולות האפשר. הוא מציב דרישות להתנהגות בוגרת עצמאית ואחראית, אך מלווה את הילד ותומך בו בדרך להשגת התוצאה המצופה. הוא משתמש בדרכי שכנוע ובתקשורת דו- כיוונית אך מסביר מהן הגבולות בהן רצון הילד יכול לבוא לידי ביטוי.

הורה סמכותי יבין ויכבד את רצונה של דנה לאכול גלידה אך יסביר לה את חשיבותה של תזונה בריאה ודחיית סיפוק ויסכם איתה על שעה מתאימה יותר לגלידת השוקולד. הוא גם יכבד את הצרכים החברתיים של דני המתבגר וינסה לתאם עם דני בין סדר היום החברתי והמשפחתי.

סגנונות הורות נוספים

ההורה הסמכותני – ההורה הסמכותני משלב רמה גבוהה של דרישה הורית עם רמה נמוכה של הענות הורית. הורה סמכותני מצפה מהילד לעמוד בסטנדרטים גבוהים של התנהגות הנקבעים מראש על פי צרכי הסביבה בלי לקחת בחשבון את צרכי הילד. הוא אינו נותן מקום ואינו מגלה עניין בביטוי ייחודי של הילד ומצפה מהילד להיענות לתכתיבים מבחוץ. הוא רואה בצייתנות ערך ומשתמש באמצעי איום וענישה במצבי קונפליקט".

הורה סמכותני יכעס על דנה שמעדיפה לאכול ג'אנק פוד במקום אוכל מזין ואולי אף יאיים בענישה במידה ולא תציית. הוא ינסה לכפות על דני לוותר על מפגשים חברתיים שאינם מתאימים לצרכים המשפחתיים וכאשר יתעורר קונפליקט ההורה ייגרר למאבק כוח מי חשוב יותר המשפחה או החברים.

עד כאן, מובאות מבחוץ. ועוד כמה מילים שלי: למיטב הבנתי בעצם נוכחותו של אדם מבוגר לצדו של ילד, כבר נמצאת סמכות. כמובן, יש בני אדם שונים ועל כן הסמכות שהם מקרינים שונה. אך כאשר קוראים לנו להגביר "סמכות הורית" וקריאה זו הופכת לתמצית ההתנהגות ההורית...קיים חשש שזו תהיה התנהגות מוקצנת שאינה תורמת להתפתחות יחסי-קרבה ואמון שאנחנו רוצים עם הילדים שלנו.

ועוד בקצרה: ילד שמתרגל לקבל סמכות שהיא כבר סמכותנות כלומר דרישה ותביעה נוקשה למשמעת... ורואה ב"פקודות" ההורים צווי שאין להפר אותו (מפחד הענישה?!!) יגדל למבוגר שמחפש מנהיגים שיהיו דומים להוריו הסמכותניים – כלומר "מנהיג חזק". בסלנג המקובל זה מנהיג לא דמוקרטי בדרגות שונות של עריצות.

ואולי...לצמצם סמכות הורית?!!!

נשמע מוזר? בימינו כאשר הכל מצטטים

קלישאות - כתורה מסיני,

אני מרשה לעצמי להטיל ספק בערכה של אחת מהן.

אתם מוזמנים לקרוא ב: -

http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaaibz

לא נורא אם תגיבו... הכל יתקבל בתשומת לב

שיר מדבר זכויות; עם עמיחי על "זמן" ועל "זמן הורים"

זְמַן יהודה עמיחי

אַבָּא וְאִמָּא אוֹמְרִים לִפְעָמִים:

אֵין לִי זְמַן. אֵין לִי זְמַן.

מַדּוּעַ אֵין לָהֶם זְמַן?

אֵיפֹה הַזְמַן שֶׁלָּהֶם?

לָמָּה אֵין דֵּי זְמַן גַּם בִּשְׁבִילוֹ?

אוּלַי אֶפְשָׁר לִקְנוֹת אוֹתוֹ

אוֹ לָשִׂים בַּמְּקָרֵר כַּמּוּת גְדוֹלָה שֶׁל זְמַן

שֶׁיִּשָּׁמֵר,

אוֹ לָשִׂים בַּמַּחְסָן,

אֶת הַזְּמַן?

שׁיִּהְיֶה בַּיִת גָּדוֹל מָלֵא זְמַן

הַר גָּבוֹהַ שֶׁכֻּלּוֹ עָשׂוּי זְמַן

עַד הַשָׁמַיִם!

כמה טוב לקרוא את שיריו של עמיחי לפעוטות.

למה טוב? – בעיקר הודות ליכולתו להשמיע לנו את נקודת המבט של הילד, לבטא ולהשמיע את קולו. קולם של ילדים לובש צורות שונות. הוא עשוי להיות ישיר ובוטה, וגם מבויש, ומוצפן.

כאשר הוא מוצפן, קשה לנו "לפענח" את מטרתו. בשיר הזה למשל, קל מאוד להתעסק עם שאלת הזמן... מסתורי הזמן האבוד... אפשר גם ללכת עם המצאותיו/הצעותיו הדמיוניות של הילד: בעניין מאגרי זמן. אך נראה לי חשוב להקשיב לדקויות. למה צריך הילד כל כך הרבה זמן? בקיבוצים היה נהוג פעם "זמן הורים", בקולנוע מדברים על זמן ...... על איזה זמן מדבר הילד שבסיפור?

השיר הזה שלח אותי לחפש "טענה" – מה בעצם הילד רוצה? או מה חסר לו?

הטענה הגדולה היא מיד בתחילת השיר:

אַבָּא וְאִמָּא אוֹמְרִים לִפְעָמִים:

אֵין לִי זְמַן. אֵין לִי זְמַן.

מַדּוּעַ אֵין לָהֶם זְמַן?

אֵיפֹה הַזְמַן שֶׁלָּהֶם?

לָמָּה אֵין דֵּי זְמַן גַּם בִּשְׁבִילוֹ?

ועכשיו אחזור אל הקוראים:

מעניין מה קורא או מה אומר השיר הזה לילדים בגיל שנתיים שלוש...ואולי גם ארבע ויותר... ומה הוא אומר להורה שקורא את השיר לילד?

אני מזמינה אתכם להקשיב למונולוג הפנימי של כל אחד מהם.

האם אנחנו יכולים לדבר עם הילדים על השיר – מתוך המילים שאינן כתובות בו?

האם אנחנו יכולים להתחבר למונולוג הפנימי של המבוגר הקורא וזה של הילד - ומשם להמשיך?

מונולוג הפנימי של המבוגר-יכול להיות בכיוונים שונים, היענות לרצון של הילד, התגוננות או רגשי אשמה... בכל מקרה – כדאי לחשוב איך מרגיש ילד ששומע לעיתים קרובות את הוריו אומרים: ,אין לי זמן!" טוב להקשיב לקול הזה. לילדים קשה מאוד לנהל את זמנם של ההורים. והורים לא פעם נתונים לאילוצים – ואינם נכנסים לתוצאות האפשריות של "חוסר בזמן" עבור הילדים. כל הורה יודע וחש אחריות לגבי מזונותיו של הילד, בריאותו וחינוכו אך לצערנו אין לנו מדדים ברורים ל"זמן הורים" או זמן איכות" בניסוחים החדשים. השיר "זמן" מכוון אותנו לחשיבה על הנושא. בכל מקרה עצם השיחה – בין שנדבר על "הילד שבשיר" ובין שנקשר זאת לילד הפרטי שלנו – עצם השיחה מאפשרת להקל על הילד ולהציע לו משהו יותר משמעותי מ"מחסן הזמן" שהוא רוצה.

המונולוג הפנימי של הילד – גם הוא יכול היות מגוון. אין נוסחה ברורה. זו יכולה להיות טענה כללית, תחושת קיפוח, רצון תמים לבלות יותר עם הורים, צורך בתשומת לב, פחדים שונים כולל פחדי עזיבה... ורצון להשמיע את דבריו, לדעת שמקשיבים לו.

השיר הזה עוזר לנו ליישם ולממש את זכות הילד להישמע – ולהשתתף בקבלת החלטות הנוגעות לחייו. אנחנו יכולים להסביר ולנסות יחד איתו למצוא "זמן" שיענה על משאלת ליבו של הילד

רק בשיחה נינוחה, שמתקשרת לשיר – אנחנו יכולים לדבר עם ילדינו – על בעיית הזמן האבוד.

לקינוח: אנחנו יכולים לפנטז יחד מה נעשה כ "שיהיה בית גדול מלא זמן"

אשמח מאוד לקרוא תגובות של הורים ושל ילדים - "אין לכם זמן"? 20 רגע לקרוא ולשוחח, 10 דקות לכתוב תגובה...שווה, לא?

לכל ילד מגיע רגע של חסד

בוודאי כבר הבנתם שמאוד אכפת לי היחס אל ילדים.

זה תחום רחב ומורכב ביותר - והוא תלוי תרבות ובעיקר תלוי אנשים שסביב הילדים.

למיטב הבנתי - מדובר בזכות הילד להישמע... וזו כמובן מותנית במישהו שמקשיב לך...

התגלגלה לידי מצגת מרגשת ומשמעותית - מאוד אמריקאית (אמרתי תלוי תרבות?)

אבל מאוד מאוד אנושית.

מקווה שגם אתם תוכלו לצפות בה. הלינק למטה.

https://docs.google.com/present/view?id=ddhjq5ht_47gjkvfndg&revision=_latest&start=0&theme=blank&cwj=true

אשמח לקרוא את תגובותיכם למצגת.

לא כמו כולם - ידידותי לילדים

ידידותי לילדים! מאת רינה יצחקי

להיות ידידותי לילדים זה להבין שבאמת באמת לא צריכים לרצות שילד או ילדה יהיו כמו כולם!

ילדים רבים מרגישים שהם "לא כמו כולם"

מבוגרים רבים רוצים שהילדים שלהם או התלמידים שלהם יהיו כמו כולם. זוהי משימה בלתי אפשרית וגם לא ראוייה. למה? כי היא פוגעת בהזדמנות של ילדים להתפתח בהתאם ליכולתם ולפתח את הכישרונות בהם נחנו. הלחץ להיות כמו כולם אומר במילים מאוד פשוטות: "אל תהיה אתה – תהיה אחר..." ההכחשה של הייחודיות של כל ילד, ומולה התביעה לאחדותיות עומדת בניגוד לכל צורך של ילדים ליצירה ולחופש מחשבה וביטוי.

שמחתי למצוא את הקטעים הבאים, הם אומרים זאת טוב ממני.

איזו מן ילדה את היית בבית הספר ?
לא כמו כולם, רחוקה מכל היתר,
איזו מן ילדה את היית ולא ידענו ?
לא תמיד היית לא קלה, לא משלנו.

יהודית רביץ

הכלים שאלוהים נותן / מחבר לא ידוע לי

כמה רציתי לעשות אותו מאושר! כמה רציתי להביא לו-רק פעם אחת- איזה "כמעט טוב" אחד במקום כל ה"המספיקים בקושי" אבל לא יכולתי.

ביום שבת אחד, כשרק אני ואבא שלי היינו בבית- הייתי אז אולי בכיתה ה' או ו'- החלטתי לדבר איתו על זה. להגיד לו שאני נורא מצטער שאני לא מביא לו אושר כמו שאחותי מביאה לו.

הוא שמע את מה שאמרתי, הסתכל עלי במבט האוהב שלו ובניגוד לאופי שלו – שהוא אופי של בנאדם שבקושי מוציא מילה מהפה שלו- הוא נתן לי את ההרצאה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי.

"גדי", הוא אומר לי :"אבא לא אוהב את הילדים שלו בגלל שהם מביאים הביתה ציונים טובים.

אבא אוהב את הילדים שלו בגלל שאי אפשר אחרת. הם בדם שלו. הם הנשמה שלו. הוא מוכרח לאהוב אותם. אפילו אם הם עושים דברים רעים, בכל זאת הוא אוהב אותם. אבל אתה, גדי- אתה אף פעם לא עשית דבר רע."

אני מתחיל להגיד לו "אבל, אבא.." הוא מפסיק אותי ואומר" "ששש..,גדי.תקשיב!

כשאלוהים ברא את העולם הזה- לצערנו או לשמחתנו, הוא החליט לברוא עולם מעניין, לא עולם מושלם. בגלל זה הוא ברא אנשים עם כל מיני צורות , כל מיני צבעים כל מיני כישרונות.

ולכל אחד הוא נתן כלים אחרים" לזאת הוא נתן יופי, ולהוא הוא נתן ידיים טובות, לזה הוא נתן כישרון במוזיקה, ולהיא הוא נתן כשרון במתמטיקה. אנחנו לא יודעים למה אלוהים עושה מה שהוא עושה. אנחנו לא יכולים להאשים מישהו בגלל שאלוהים לא נתן לך את הכלים האלה או האלה. אנחנו יכולים להאשים רק אנשים שלא מנצלים את הכלים שאלוהים כן נתן להם.

בגלל זה, גדי, אני אומר לך דבר אחד ומסביר לך דבר שני. הדבר שאני אומר לך זה" אל תתלונן על הכלים שאלוהים נתן לך. והדבר השני שאני מסביר לך זה שלפעמים לוקח לנו קצת זמן בשביל לגלות את הכלים שאלוהים נתן לנו, בגלל שהכלים שהוא נתן הם ככה מתחבאים. אז תהיה סבלן, גדי. תהיה סבלן כמו אבא. יום אחד גם אתה תגלה שיש לך כלים טובים".

איך אהבתי אותו, את האבא שלי, באותו יום שבת! רציתי לחבק, או אפילו לנשק אותו, אבל התביישתי.

ואל תשכח שאת ההרצאה הזאת האבא שלי- האיש הפשוט והטוב והחכם הזה- נתן לי אולי לפני 30 שנה, לפני שבמדינה הזאת ידעו הרבה על דברים כמו דיסלקציה, או קשיי למידה, או כל מיני מגבלות אחרות.

אני יודע שאני מדבר יותר מידי, אז אני כבר נותן לך את הסוף של הסיפור בקיצור.

שנה או שנתיים אחרי השיחה הזאת מצאתי את הכלים שאלוהים נתן לי.

ישבתי בשיעור אני-לא-זוכר-מה. המורה שלנו היה חולה, אז הייתה לנו מורה-מחליפה.

היא מדברת על מה שהיא מדברת, ואני בעולם אחר. פתאום אני רואה את המורה-המחליפה עומדת על- ידי. לפני שאני מספיק להגיד מילה, היא סוחבת לי את הנייר שאני מקשקש עליו.

היא מסתכלת על הנייר ואומרת לי: " מה אתה עושה?" אני אומר לה, "סתם מקשקש". היא אומרת "מה ציירת פה?" אני אומר לה, "סתם". היא אומרת לי "סתם מה?" אני אומר לה "סתם ציירתי אותך עומדת על-יד הלוח". היא לקחה את הציור והכניסה אותו לתיק שלה.

אחר-כך התברר שהאבא של המורה-המחליפה הזאת הוא צייר בעל שם עולמי, והיא לקחה את הציור והראתה לו.

תוך כמה ימים (הצייר) בא לבית שלנו, הסתכל על עוד ציורים שלי ומיד המליץ שההורים שלי יעשו הכול בשביל לטפח את הכישרון שלי בציור.

מה אני אגיד לך? מאותו יום האבא שלי הוציא את המיץ שלו בשביל שאני אוכל ללמוד עם הציירים הכי גדולים שיש-גם פה בארץ וגם בחוץ- לארץ.

היום אני בן 42, ובחודש שעבר פתחתי את התערוכה ה- 28 שלי, והפעם- בניו-יורק במוזיאון לאמנות מודרנית.

ואבא שלי (שעכשיו הוא כבר בפנסיה)- מה הוא אומר על כל ההצלחה שלי?- הוא אומר:" מה אתם עושים רעש? הילד מצא את הכלים , והילד משתמש בכלים".

(הסיפור הגיע אלי ללא שם רק עם הכותרת "הכלים שאלוהים נותן", תודה גדולה למי שכתב את הקטע)